אל הבדידות נוסף גם פילוג, הרהורים אודות האפשרות ליצירת אחוות סופרים - דיון של אורה עשהאל ואסתר ויתקון

מסר של אסתר ויתקון לאורה עשהאל:

בהמשך לשיחתנו מאתמול, אני עדיין מהרהרת מדוע התפוגגה אחוות היוצרים, שהייתה קיימת אצל סופרנו העברים בראשית המאה העשרים, סופרי דור התחייה העברית. אבל זהו תהליך ממושך, שהחל כבר עם שלונסקי אברהם שערער על מעמדו של ביאליק, ואחר נתן זך שערער על אלתרמן וכיום כבר לא מערערים אלא איש לנפשו. האם זו תוצאה של שינוי במצב הפסיכו-חברתי, שהפך את כולם לאינדיבדיואליסטים קיצונים, השפעת שירת המערב המודרנית, או אולי בעקבות אובדן הערכים הקיבוציים בהם האמנו לפני קום המדינה, ובראשית שנותיה. ערכים שיצרו סביב אלתמן, משורר מחובר מאד לערכים הציוניים, את חבורת כסית. אולי? זה רק נסיון מצידי להבין, מדוע היום זה לא קיים. אולי היום, לא נוטים להכתיר מישהו ולהצטופף סביבו ככוכבי לווין סביב ירח. אבל, אני, בכל זאת מזהה איזו אחוות משוררות. לא מאד גדולה, וזה כנראה בלתי אפשרי בטבע האנושי בכלל, אבל בכל זאת אחווה, "פירגון". משוררות כותבות על יצירת משוררות אחרות, נותנות להן במה כשזה אפשרי. אולם גם זה הולך ונחלש, כי כבר איננו מיעוט חלש שצריך לשלב ידיים כדי לעמוד מול העולם היצירה הנשלט על ידי יוצרים גברים. כי ממילא רוב היוצרים היום - בשירה ויותר ויותר בפרוזה הן נשים. זו התרשמותי. אולי אני טועה. אורה, האתר שאת הקמת היה מעשה מגדרי חשוב שממשיך את הקו של תמיכה ועידוד ליצירת נשים, שאם לא נמשיך לתמוך בו, עלולה להיווצר רגרסיה תרבותית, שתחזיר את הנשים אל אילמותן המסורתית. 
אשמח להמשך השיח בינינו. 
בברכה 
אסתר

התייחסותה של אורה עשהאל:

אסתר יקרה, 
ברצוני להתייחס לשני דברים שהעלית כאן. הראשון עוסק באחוות היוצרים. תוך התחקות אחר ההיסטוריה של הספרות העברית מצאתי, כמוך, שהיחסים בין הכותבים היו תחרותיים מאז ומתמיד. נכון הוא שמי שהתקבל, היה מטבע הדברים 'שיך' והיו חבורות חבורות וידידויות בינאישיות של שני יוצרים או מספר יוצרים וכן התארגנות למען מטרה משותפת. כאשר העברית החלה להיות שפה חיה, ברור שכל מי שרצה וניסה לכתוב בשפת התנ"ך השתייך לקבוצה הזעירה של הכותבים בלשון הקודש. השינוי נובע מהמצב הפוסט-מודרני שאנו מצויים בו ומהעובדה שהחייאת השפה התגשמה והציונות התגשמה. את נגעת בעניין האינדבידואליזם הקיצוני. ברצוני להרחיב את הדיבור דווקא בעניין זה. בדידות היוצר היא דבר ידוע וייתכן שלא ניתן ואפילו לא כדאי (לטובת היצירה) לנסות להתחמק ממנה. היא המצב האנושי כפי שאני מביעה בשיר: "המצב הקיומי" בספרי האחרון "רצפת הזמן". כל בן אנוש רתום לאינטרסים שלו ועל אחת כמה וכמה היוצר שהביטוי האמנותי, של רעיונותיו הייחודיים, הוא ממש 'בנפשו'. יחד עם זאת, הצורך לגבש טכניקות וסגנונות, ליצור קשר עם האחר ולענות על צרכים רבים נוספים, הקשורים באופי האנושי, מביאים אותנו להתקשרות קבוצתית המחייבת להתארגנות מסודרת. הצורך של האמן בהכרה הוא הוא הדוחף אותו קדימה ולכן הוא פעמים רבות גם בעוכרי מי שאינו יודע לשים רסן לתאוות ההתקבלות שלו ולתאוותו לשליטה 'דומיננטית' בבמה. בקטע זה הכותבים אינם נבדלים מאמנים העוסקים בדרכי ביטוי אחרות.

אעבור עתה לנושא השני והוא התארגנותן של הנשים היוצרות בישראל בארגון אנ"י המהווה בית ליוצרת הישראלית. רעיון ההקמה נבע מכך שנתקלתי בנמיכות רוח ובדידות בקרב הכותבות, שנהיו לחברותי, כאשר התחלתי לפרסם את שירתי ולמקד את עיתותי בספרות העברית.

בעקרון קשורים שני הנושאים יחד היות ואנו עוסקות בדיון בצורך באחוות יוצרים במציאות שבה אינדבידואליזם קיצוני ו'משיגנות ' הפכו לנורמה חברתית ומבחן ההצלחה הוא הקובע.

המאה העשרים ואחת הנה מאה חומרנית ועל אידיאלים רבים אבד הכלח. המצב האנושי הוא כזה שבו בכל התאגדות, בלי יוצא מן הכלל, מובחנים פרטים שחובת הנאמנות זרה להם והם מנצלים כל שיש בידם להשיג את מטרותיהם בצורה הדורסנית ביותר.

נראה לי שהשלב הבא בשיחתנו יהיה הדיון בפילוג שחל בציבור הסופרים, במקורותיו ובאפשרות להשיג תרופות למצב האומלל בו נתון ציבור הכותבים בישראל, מצב שמטבע הדברים הוא הביא על עצמו וכבתופעות אחרות מסוג זה הוא מסוכן וקיומו מזכיר את האמירה העממית: 'שניים רבים והשלישי נהנה'. כל כך קל ופשוט לראות כיצד ממשלתנו, המושחתת, חוסכת תקציבים שנועדו לתרבות, היות והחזקתה זקוקה לממון רב ו'דין פרוטה כדין מאה,' אז מדוע לתת תקציב לסופרים שתוקעים אלו לאלו סכינים בגב? 'ישחקו הנערים לפנינו'.

תשובתה של אסתר ויתקון:

אורה שלום. 
דבריך נכונים, ואולם קשה לנסח תופעה חברתית-תרבותית בתקופה מסויימת, על שורשיה, מאפייניה הבולטים ומגמותיה ברשימה אחת או שתים. אני חושבת, שאפילו סדרה של מאמרים או דיאלוגים לא תוכל למצות את התופעה. ואולם אין בתובנה זו מלמנוע אותנו מלהרהר בה. לגבי מסקנות מה ניתן לעשות וכיצד לטפל ולרפא את שראוי שיהיה אחרת, קשה לי כרגע להסיק. אולי בהמשך יעלו רעיונות מצד משתתפות נוספות ברב-שיח, אם יתפתח כזה.

רציתי לסייג את דברי הקודמים, בדבר ההגמוניה הנשית שזיהיתי בתחום היצירה המילולית, בעיקר בשירה, בשנים האחרונות. במחשבה שניה, חשוב לשים-לב לתופעה של רנסנס אמנותי בתחום השירה והפרוזה הנוצרת בקרב הציבור דתי-לאומי, שהוא רנסס אמיתי, ובו לוקחים חלק יוצרים ויוצרות צעירים, נדמה לי, בלי שערכתי מחקר בנושא, שיש רוב לגברים יוצרים. אולי משום שהאשה הדתית נכנסת מוקדם יחסית לעול הנישואין, ההורות הלימודים והמעורבות הקהילתית, ונשאר לה מעט פנאי לטפח נטיות אמנותיות המצויות בה. לרנסנס זה מתלווה גם ציבור צעיר אוהד וקשוב, הבא לערבי שירה ויצירה. התלהבות שהיתה קיימת בחברה החילונית לפני דור והיום פינתה את מקומה לאדישות, וקהלה הוא בעיקה דור בני דור השישים ומעלה. גם בחברה "הרוסית" אני מבחינה בהוקרה כלפי שירה, ספרות, מוסיקה ואמנות גם אצל הדור הצעיר. אני רואה זאת היטב באריאל, בה למעלה ממחצית האוכלוסיה הגיע מברית המועצות לשעבר, דוברי רוסית, המקיימים פעילות תרבותית, שבה לוקחים חלק צעירים רבים יחסית. רופא המשפחה שלי, צעיר כבן שלושים וחמש מרוסיה, כותב שירה ומפרסם באתרי אינטרנט וגאה בכך מאד. אני מנחשת שלא אשמע על רופא צבר צעיר שכותב שירה ומספר בגאווה לפציינטית שלו שהוא מפרסם באינטרנט וכבר מאות אנשים נכנסו וקראו את שירתו. אני מקווה, שאני טועה. אני יודעת שצבי עצמון הנחה סדנאות לכתיבה יוצרת של צעירים. ושוב, אולי בזכות צעירים שהוריהם יוצאי ברה"מ לשעבר, שינקו את את ההערכה לעולם הספרות והשירה מהוריהם. חברתי הטוב ד"ר רעיה לוין המרצה לכמיה במכללת יהודה ושומרון, מכירה את שירתם של המשוררים הרוסים הבולטים. תופעה, שקשה למצוא בקרב ישראלים הותיקים. מי שתחום עיסוקו בכמיה לא יתמצא בשירה. ואני מבקשת סליחה מאלו שהכללה זו פוגעת בהם. אני מדברת על תופעה רוחנית מסויימת, ולא על יוצאים מן הכלל.

אורה, נדמה לי שקצת סטיתי מן הנושא עניין הפירגון והתמיכה ההדדית. אז אני חוזרת אליו. גם כאן, לשמחתי, נתקלתי בתופעות סותרות. של הערכה, תמיכה ועידוד, מול ניכור וחשש לאבד בלעדיות. אני זכיתי שמשורר צעיר מוכשר ונחשב מאד, העלה אותי על במה חשובה, ועשה מאמץ כן, וחם, להרים את המסך כדי שהציבור אוהב השירה יכיר ויאהב את שירתי. מעבר לחוויות אישיות אלו או אחרות, צריך לחשוב מה ניתן לעשות כדי לגבש תמיכה ועידוד ליוצרים ותיקים, שזמנם מתקצר באופן טיבעי ועדיין לא זכו לבמה הראויה להם. אני מנסה בתחום בו אני נמצאת, לעודד יוצרות מבוגרות לפרסם את מיטב שירתן . נדמה לי, שכל חברה מעלה מספר נבחר של יוצרים כלפי מעלה, ולא תמיד בצדק, כדי שתוכל לגבש סביבם איזו הילה של הערצה, יצירה נלוות, פרסום משתלם לגורמים צדדיים מתלווים, כמו תאטרון, מוסיקה, הוצאות ספרים, תרגום. זהו ההגיון הפנימי של חיי הרוח של כל חברה, וקשה להאמין שניתן לשנות זאת. זהו להפעם. 
לילה טוב ולשתמע 
אסתר

אורה עשהאל משיבה שנית:

דבריך, אסתר, מעניינים ומפרים. אני מסכימה לאמירתך ש'גלשת' מעבר למסגרת הנושא אבל בעיני רק לטובה, הרחבת אותו באופן היוצר העמקה. אני אוהבת את הדוגמאות, דוגמא טובה בעיני מהכללות היות והיא מאפשרת ראייה מציאותית. כמובן שהעלייה מארצות המערב ומרוסיה, מביאה לצמיחת ציבור הכותבים והמתעניינים בספרות, כמו כן התפתחות המדייה שינתה לחלוטין את המציאות לגבי הכותבים והספרות בכלל והספרות העברית בכלל זה. נוכל לסכם שגם כיום יש התאגדויות וקבוצות של תמיכה וכן התעוררויות אינטלקטואליות, באוכלוסיות כאלה ואחרות, שהן רוחניות ואף תורמות וקשורות בספרות היפה

בשלב זה אני רוצה לקחת פסק זמן טכני על מנת לאפשר פרסום שיחתנו הראשונית, באינטרנט. לאחר שנמקם את התחלת השיחה-דיון באתר אחד או יותר, נוכל לאפשר למשתתפים נוספים ולציבור להביע דעה. נראה לי שמצד אחד חשוב להעמיק בנושא הכללי כפי שהוצג, אבל יחד עם זאת חשוב לנסות להבין את הפילוג שנוצר בציבור הסופרים שיש הרואים בו משבר פוליטי-אידיאולוגי ואני רואה בו בעיקר כינוס של אחוזות כוח לפרטיים. כלומר כותבים מסויימים וקבוצות תומכים המאגדים סביבם ומנכסים לעצמם מוקדי כוח של במות, כתבי עת, מוקדי השפעה, תקציבים וכיוצא באלה. היות והפילוג פוגע בכלל הכותבים ומטבע הדברים במדינת ישראל, שככל מדינה יונקת מאנשי הרוח שלה, מטבע הדברים שהוא פוגע גם באותם כותבים עצמם שהפכו למוכרים וסלבריטאים לכל דבר. אני משערת שגל הצביעות שיתעורר בתגובה לדברים אלה דיו כדי להטביע, אבל אני יודעת לשחות וגולשת באינטרנט. בקיצור, דיון זה אמור להיות מעמיק, פתוח, כנה בעל תרבות ביטוי הולמת.

ברצוני להתייחס לחדד שתי נקודת כואבות מאוד הקשורות בנושא שלנו.

הראשונה היא התנתקות ה'עלית המובילה' מציבור הכותבים. אנשי רוח יקרים, נערצים ואהובים על כולנו, מופיעים מעל במות נכבדות המשלמות שכר וכך נוצר קיטוב שהוא מעבר לפילוג או קשור בפילוג, כלומר לבד משני איגודי הסופרים יש לנו גם קבוצת צמרת של יוצרים הנהנים מהכרה ומעמד והם בעצם אדישים למצב כלל הכותבים, אם כך האם הם רגישים לנעשה בספרות ובלשון העברית? או אולי על כולנו להכנע לחוקי המשחק החדשים ולמדוד הכל במטבעות הכסף וההצלחה, כבר יצאנו מהמדבר הבה נרקוד סביב עגל הזהב

הנקודה השניה העלתה על ידי מירון איזקסון בדברים שאמר לזכרו של גד יעקובי, שנינו היינו באותו מעמד. מירון טען שכיום משתמשים במלה עסקן ככינוי גנאי ואילו אבות הספרות העברית עסקו בעניינים הציבוריים של הסופרים, הדבר היה מקובל. ברור הרי שיש צורך באנשים בעלי יכולות מנהיגות וניהול בכל קבוצה, לצורך ניהול ענייניה. ברור גם שהם זוכים להכרה וכבוד בשל עשייתם, הדבר טבעי, הרי אנשים כאלה משקיעים את עצמם בעשיה למען האחר בעצם על מנת שלא לקבל פרס וללא תמורה, זה קשה ביותר. יש גם כיום העוסקים בענייני הציבור בצורה נקייה, אל לנו להכליל.

הנה קישרתי בין שתי הנקודות שהעלתי לבין הנושא הכללי בו אנו עוסקים. כל עוד לא נטיח האשמות אלא נחתור למצב בריא בקרב ציבור הכותבים והכותבות בישראל, נביא תועלת.

אורה