בימתי
Ora Asahel, Bimati ~ אורה עשהאל, בימתי
בימתי
בימתי
בימתי
בימתי
בימתי
בימתי
בימתי
בימתי
רשימות
אל הבדידות נוסף גם פילוג, הרהורים אודות האפשרות ליצירת אחוות סופרים - דיון של אורה עשהאל ואסתר ויתקון |
||
מסר של אסתר ויתקון לאורה עשהאל: בהמשך לשיחתנו מאתמול, אני עדיין מהרהרת מדוע התפוגגה אחוות היוצרים, שהייתה קיימת אצל סופרנו העברים בראשית המאה העשרים, סופרי דור התחייה העברית. אבל זהו תהליך ממושך, שהחל כבר עם שלונסקי אברהם שערער על מעמדו של ביאליק, ואחר נתן זך שערער על אלתרמן וכיום כבר לא מערערים אלא איש לנפשו. האם זו תוצאה של שינוי במצב הפסיכו-חברתי, שהפך את כולם לאינדיבדיואליסטים קיצונים, השפעת שירת המערב המודרנית, או אולי בעקבות אובדן הערכים הקיבוציים בהם האמנו לפני קום המדינה, ובראשית שנותיה. ערכים שיצרו סביב אלתמן, משורר מחובר מאד לערכים הציוניים, את חבורת כסית. אולי? זה רק נסיון מצידי להבין, מדוע היום זה לא קיים. אולי היום, לא נוטים להכתיר מישהו ולהצטופף סביבו ככוכבי לווין סביב ירח. אבל, אני, בכל זאת מזהה איזו אחוות משוררות. לא מאד גדולה, וזה כנראה בלתי אפשרי בטבע האנושי בכלל, אבל בכל זאת אחווה, "פירגון". משוררות כותבות על יצירת משוררות אחרות, נותנות להן במה כשזה אפשרי. אולם גם זה הולך ונחלש, כי כבר איננו מיעוט חלש שצריך לשלב ידיים כדי לעמוד מול העולם היצירה הנשלט על ידי יוצרים גברים. כי ממילא רוב היוצרים היום - בשירה ויותר ויותר בפרוזה הן נשים. זו התרשמותי. אולי אני טועה. אורה, האתר שאת הקמת היה מעשה מגדרי חשוב שממשיך את הקו של תמיכה ועידוד ליצירת נשים, שאם לא נמשיך לתמוך בו, עלולה להיווצר רגרסיה תרבותית, שתחזיר את הנשים אל אילמותן המסורתית.
התייחסותה של אורה עשהאל: אסתר יקרה, אעבור עתה לנושא השני והוא התארגנותן של הנשים היוצרות בישראל בארגון אנ"י המהווה בית ליוצרת הישראלית. רעיון ההקמה נבע מכך שנתקלתי בנמיכות רוח ובדידות בקרב הכותבות, שנהיו לחברותי, כאשר התחלתי לפרסם את שירתי ולמקד את עיתותי בספרות העברית. בעקרון קשורים שני הנושאים יחד היות ואנו עוסקות בדיון בצורך באחוות יוצרים במציאות שבה אינדבידואליזם קיצוני ו'משיגנות ' הפכו לנורמה חברתית ומבחן ההצלחה הוא הקובע. המאה העשרים ואחת הנה מאה חומרנית ועל אידיאלים רבים אבד הכלח. המצב האנושי הוא כזה שבו בכל התאגדות, בלי יוצא מן הכלל, מובחנים פרטים שחובת הנאמנות זרה להם והם מנצלים כל שיש בידם להשיג את מטרותיהם בצורה הדורסנית ביותר. נראה לי שהשלב הבא בשיחתנו יהיה הדיון בפילוג שחל בציבור הסופרים, במקורותיו ובאפשרות להשיג תרופות למצב האומלל בו נתון ציבור הכותבים בישראל, מצב שמטבע הדברים הוא הביא על עצמו וכבתופעות אחרות מסוג זה הוא מסוכן וקיומו מזכיר את האמירה העממית: 'שניים רבים והשלישי נהנה'. כל כך קל ופשוט לראות כיצד ממשלתנו, המושחתת, חוסכת תקציבים שנועדו לתרבות, היות והחזקתה זקוקה לממון רב ו'דין פרוטה כדין מאה,' אז מדוע לתת תקציב לסופרים שתוקעים אלו לאלו סכינים בגב? 'ישחקו הנערים לפנינו'.
תשובתה של אסתר ויתקון: אורה שלום. רציתי לסייג את דברי הקודמים, בדבר ההגמוניה הנשית שזיהיתי בתחום היצירה המילולית, בעיקר בשירה, בשנים האחרונות. במחשבה שניה, חשוב לשים-לב לתופעה של רנסנס אמנותי בתחום השירה והפרוזה הנוצרת בקרב הציבור דתי-לאומי, שהוא רנסס אמיתי, ובו לוקחים חלק יוצרים ויוצרות צעירים, נדמה לי, בלי שערכתי מחקר בנושא, שיש רוב לגברים יוצרים. אולי משום שהאשה הדתית נכנסת מוקדם יחסית לעול הנישואין, ההורות הלימודים והמעורבות הקהילתית, ונשאר לה מעט פנאי לטפח נטיות אמנותיות המצויות בה. לרנסנס זה מתלווה גם ציבור צעיר אוהד וקשוב, הבא לערבי שירה ויצירה. התלהבות שהיתה קיימת בחברה החילונית לפני דור והיום פינתה את מקומה לאדישות, וקהלה הוא בעיקה דור בני דור השישים ומעלה. גם בחברה "הרוסית" אני מבחינה בהוקרה כלפי שירה, ספרות, מוסיקה ואמנות גם אצל הדור הצעיר. אני רואה זאת היטב באריאל, בה למעלה ממחצית האוכלוסיה הגיע מברית המועצות לשעבר, דוברי רוסית, המקיימים פעילות תרבותית, שבה לוקחים חלק צעירים רבים יחסית. רופא המשפחה שלי, צעיר כבן שלושים וחמש מרוסיה, כותב שירה ומפרסם באתרי אינטרנט וגאה בכך מאד. אני מנחשת שלא אשמע על רופא צבר צעיר שכותב שירה ומספר בגאווה לפציינטית שלו שהוא מפרסם באינטרנט וכבר מאות אנשים נכנסו וקראו את שירתו. אני מקווה, שאני טועה. אני יודעת שצבי עצמון הנחה סדנאות לכתיבה יוצרת של צעירים. ושוב, אולי בזכות צעירים שהוריהם יוצאי ברה"מ לשעבר, שינקו את את ההערכה לעולם הספרות והשירה מהוריהם. חברתי הטוב ד"ר רעיה לוין המרצה לכמיה במכללת יהודה ושומרון, מכירה את שירתם של המשוררים הרוסים הבולטים. תופעה, שקשה למצוא בקרב ישראלים הותיקים. מי שתחום עיסוקו בכמיה לא יתמצא בשירה. ואני מבקשת סליחה מאלו שהכללה זו פוגעת בהם. אני מדברת על תופעה רוחנית מסויימת, ולא על יוצאים מן הכלל. אורה, נדמה לי שקצת סטיתי מן הנושא עניין הפירגון והתמיכה ההדדית. אז אני חוזרת אליו. גם כאן, לשמחתי, נתקלתי בתופעות סותרות. של הערכה, תמיכה ועידוד, מול ניכור וחשש לאבד בלעדיות. אני זכיתי שמשורר צעיר מוכשר ונחשב מאד, העלה אותי על במה חשובה, ועשה מאמץ כן, וחם, להרים את המסך כדי שהציבור אוהב השירה יכיר ויאהב את שירתי. מעבר לחוויות אישיות אלו או אחרות, צריך לחשוב מה ניתן לעשות כדי לגבש תמיכה ועידוד ליוצרים ותיקים, שזמנם מתקצר באופן טיבעי ועדיין לא זכו לבמה הראויה להם. אני מנסה בתחום בו אני נמצאת, לעודד יוצרות מבוגרות לפרסם את מיטב שירתן . נדמה לי, שכל חברה מעלה מספר נבחר של יוצרים כלפי מעלה, ולא תמיד בצדק, כדי שתוכל לגבש סביבם איזו הילה של הערצה, יצירה נלוות, פרסום משתלם לגורמים צדדיים מתלווים, כמו תאטרון, מוסיקה, הוצאות ספרים, תרגום. זהו ההגיון הפנימי של חיי הרוח של כל חברה, וקשה להאמין שניתן לשנות זאת. זהו להפעם.
אורה עשהאל משיבה שנית: דבריך, אסתר, מעניינים ומפרים. אני מסכימה לאמירתך ש'גלשת' מעבר למסגרת הנושא אבל בעיני רק לטובה, הרחבת אותו באופן היוצר העמקה. אני אוהבת את הדוגמאות, דוגמא טובה בעיני מהכללות היות והיא מאפשרת ראייה מציאותית. כמובן שהעלייה מארצות המערב ומרוסיה, מביאה לצמיחת ציבור הכותבים והמתעניינים בספרות, כמו כן התפתחות המדייה שינתה לחלוטין את המציאות לגבי הכותבים והספרות בכלל והספרות העברית בכלל זה. נוכל לסכם שגם כיום יש התאגדויות וקבוצות של תמיכה וכן התעוררויות אינטלקטואליות, באוכלוסיות כאלה ואחרות, שהן רוחניות ואף תורמות וקשורות בספרות היפה בשלב זה אני רוצה לקחת פסק זמן טכני על מנת לאפשר פרסום שיחתנו הראשונית, באינטרנט. לאחר שנמקם את התחלת השיחה-דיון באתר אחד או יותר, נוכל לאפשר למשתתפים נוספים ולציבור להביע דעה. נראה לי שמצד אחד חשוב להעמיק בנושא הכללי כפי שהוצג, אבל יחד עם זאת חשוב לנסות להבין את הפילוג שנוצר בציבור הסופרים שיש הרואים בו משבר פוליטי-אידיאולוגי ואני רואה בו בעיקר כינוס של אחוזות כוח לפרטיים. כלומר כותבים מסויימים וקבוצות תומכים המאגדים סביבם ומנכסים לעצמם מוקדי כוח של במות, כתבי עת, מוקדי השפעה, תקציבים וכיוצא באלה. היות והפילוג פוגע בכלל הכותבים ומטבע הדברים במדינת ישראל, שככל מדינה יונקת מאנשי הרוח שלה, מטבע הדברים שהוא פוגע גם באותם כותבים עצמם שהפכו למוכרים וסלבריטאים לכל דבר. אני משערת שגל הצביעות שיתעורר בתגובה לדברים אלה דיו כדי להטביע, אבל אני יודעת לשחות וגולשת באינטרנט. בקיצור, דיון זה אמור להיות מעמיק, פתוח, כנה בעל תרבות ביטוי הולמת. ברצוני להתייחס לחדד שתי נקודת כואבות מאוד הקשורות בנושא שלנו. הראשונה היא התנתקות ה'עלית המובילה' מציבור הכותבים. אנשי רוח יקרים, נערצים ואהובים על כולנו, מופיעים מעל במות נכבדות המשלמות שכר וכך נוצר קיטוב שהוא מעבר לפילוג או קשור בפילוג, כלומר לבד משני איגודי הסופרים יש לנו גם קבוצת צמרת של יוצרים הנהנים מהכרה ומעמד והם בעצם אדישים למצב כלל הכותבים, אם כך האם הם רגישים לנעשה בספרות ובלשון העברית? או אולי על כולנו להכנע לחוקי המשחק החדשים ולמדוד הכל במטבעות הכסף וההצלחה, כבר יצאנו מהמדבר הבה נרקוד סביב עגל הזהב הנקודה השניה העלתה על ידי מירון איזקסון בדברים שאמר לזכרו של גד יעקובי, שנינו היינו באותו מעמד. מירון טען שכיום משתמשים במלה עסקן ככינוי גנאי ואילו אבות הספרות העברית עסקו בעניינים הציבוריים של הסופרים, הדבר היה מקובל. ברור הרי שיש צורך באנשים בעלי יכולות מנהיגות וניהול בכל קבוצה, לצורך ניהול ענייניה. ברור גם שהם זוכים להכרה וכבוד בשל עשייתם, הדבר טבעי, הרי אנשים כאלה משקיעים את עצמם בעשיה למען האחר בעצם על מנת שלא לקבל פרס וללא תמורה, זה קשה ביותר. יש גם כיום העוסקים בענייני הציבור בצורה נקייה, אל לנו להכליל. הנה קישרתי בין שתי הנקודות שהעלתי לבין הנושא הכללי בו אנו עוסקים. כל עוד לא נטיח האשמות אלא נחתור למצב בריא בקרב ציבור הכותבים והכותבות בישראל, נביא תועלת. אורה |
וירטואליה ומציאות משחקים על בימת החיים |
|
תאריך : 18/12/2008 |
|
מאת : אורה עשהאל ושושנה ויג |
|
|
|
כאשר ספרות, בדיון, וירטואליה ומציאות משחקים על בימת החיים בעיתוי מדהים חברנו יחד, אנו, שתי סופרות, בערב המוקדש לרומן הסיפורים "פיסות אישה" מאת אורה עשהאל ובהנחייתי, הסופרת שושנה ויג, במדיה טק בנתניה. מועד האירוע, כדרכם של ערבים ספרותיים מעין אלה, נקבע זמן רב מראש. אולם זמן קצר בטרם האירוע הסתבר שהעיתוי חל במועד שידור "הגמר הגדול" , התוכנית האחרונה בה מכריזים מנחי תוכנית הריאליטי, ארז טל ואסי עזר, על בחירת המנצח בסדרת הריאליטי "האח הגדול". למרות "התחרות הקשה" מול התרבות הפופולארית , התקיים האירוע ואף זכה לקהל אוהד, שמיותר לציין כי מילא חלק מרכזי של המושבים באולם והיה מצויד בהקשבה והתעניינות ובהחלט יצא נשכר מן הערב. עוד בטרם התקיים הערב הספרותי במדיה טק הרימו חברים קרובים גבותיהם בחשדנות כאילו אנו מתכוונות לחבל בהנאתם בהכריזנו על מועד הערב התרבותי שלנו דווקא במועד הפרובלמאטי. להציב ערב על ספר מול תרבות הריאליטי היום הוא כמו להציג על הסקלה שני הפכים. בעולם הזה שלנו השתנו תפקידי השחור והלבן. הלבן הפך שחור והשחור הפך לבן. היכן הימים בהם התרבות הייתה תרבות של השתתפות בקונצרט או ביקור במוזיאון ? היכן הימים בהם קריאה ודיון ביצירות ספרותיות היו ספינות הדגל של התרבות? היום נודה הלכנו שבי אחר כל מה שמחקה את התרבות. והחיקוי הזה הוא חיקוי מהיר. חיקוי שהוא בבחינת ציפוי עלוב ואין בו תוכן כלל ועיקר. מה מנחילים תוכניות הריאליטי.? במידה מסוימת הם מסחטה מזוקקת להאבסת הכספים של המפרסמים. כל מטרת התוכניות הללו העלאת רף הרייטינג. הכול בסיכומו של עניין נובע משיקולים כלכליים ולא משיקולים תרבותיים. חיינו מתרוקנים מתוכנם ואנו שותפים פעילים וגם סבילים לסגידה שמשתרשת בסדר החדש שלנו : התוכניות הריקניות הללו. כן, ממש בו זמנית עת התקיים האירוע הספרותי לכבוד ספרה של אורה עשהאל בעיר הולדתו של אביה אברהם שור ז"ל, ובמקביל התקיימה ברחבת מוזיאון תל אביב עצרת המחאה שכותרתה "רוצים תרבות אחרת". באורח דומה גם משתתפי הערב בנתניה הביעו מחאה כמו אלפי המשתתפים בעצרת בתל אביב נגד תרבות הריאליטי. נוצר מצב מעניין שבו זכה האירוע לכבוד הספר "פיסות אישה" לחבור אל ארגון אמני ישראל שהביא שמות קאנוניים של משוררים: ביאליק ורחל כדי למחות "נגד תרבות הכסף והטמטום". יאיר גרבוז נשא באותה עצרת נאום חריף ואורה עשהאל מצטטת מעיתון "הארץ" את ירון פריד שכתב בטור הטלוויזיה שלו: "דרוש אח חדש". ירון פריד כתב: "גמר של תכנית ריאליטי מושמצת, נערצת, מפלצת רייטינג שלא ברא השטן...מה אכפת לנו מי ... ייקח את המיליון ... מה קרה פה ב107 הימים האחרונים? מי היו האנשים האלה שגירבצו, הפליצו, התקרצצו על סיגריות, טיגנו ביצים, זיינו ת'המוח, שתו בקשית זה את דמו של זה... מי היו האנשים האלה? מה הקשר בינם לבינינו?" הקורא בוודאי שם לב שהטור היומי, אודות הטלוויזיה, בעיתון הבוקר המכובד "הארץ" משתמש בביטויים הלקוחים משפת הרחוב, דבר שעושים כיום רבים מסופרי ישראל הטובים ביותר, לצורך העצמת המחאה נגד התדרדרות התרבות המובאת מעל מרקע הטלוויזיה. שכן בתקשורת ובאמנות מדובר ראשית כל במסר, בתוכן. בהתאם לכך מלביש היוצר את המסר ומגישו לקהלו בעטיפה היאה ביותר. העיתוי המדהים של הערב הספרותי אתמול, שדן בין השאר בחיבור שבין המציאות לבדיה ומתוך כך בהיבטים סוריאליסטיים של הספרות, איתגר אותנו לגבי הנושא של תרבות הריאליטי, סדרת 'האח הגדול', התוצאות של הטכנולוגיות המתפתחות בתחום התקשורת מבחינת ההשפעה על תכני תרבות וצריכת תרבות בעידן שלנו. יש כאן הרבה מעבר לביקורת, המוצדקת, כנגד ערוץ 2 הרותם תקציבי ענק לתכנית שאינה מקדמת תרבות אלא מדרדרת אותה. הערב הזה בו היינו שתינו, הסופרת שושנה ויג , עיתונאית וסופרת ואורה עשהאל חוקרת תקשורת, וסופרת על במה אחת עם הפסנתרנית ציפי בן שפר ועם בלה גולדברג הקריינית וגם ציון נאג'תי נגן הסנטור הוביל אותנו להתמקדות בחשיבה התמונתית. שוב – היותנו קשורות אל התקשורת. הדבר דירבן אותנו לעסוק בנושא שנפתח לנו ולא להתחמק ממנו. העוצמה שצברה תוכנית 'האח הגדול' נובעת ללא ספק מהחיבור בין טכנולוגיות: הטלוויזיה, המחשב, הטלפון הנייד והאינטרנט. לכל אחד מאלו תפקיד חשוב בסדרה, שעוד תעלה על מרקעינו בדיונים ותוכניות נספחות וממשיכות. איך אומרים – ממש קשה להיפרד... הטלוויזיה משדרת. המחשב אוסף נתוני הודעות סמס, האינטרנט שופע בלוגים, הלחנות, סרטי אנימציה ותגובות בלתי פוסקות. לפני כשבוע הייתה אורה עשהאל עדה בשדרה בצפון תל אביב להתכנסות של מטפלות בתינוקות. הדיון הסוער ב'מי ינצח' הותיר את הפעוטות זנוחים. קריאות רמות בנוסח" תקשיבי לי, את לא נותנת לי לדבר" "מה יגידו הלסביות וההומואים" שהפכו ממש לצעקה היו הקולות שהושמעו בסביבת הטף. ההורים העסוקים בעבודה : עורכי דין, פסיכולוגים, כלכלנים ואנשי מסחר בודאי שאינם מודעים לחשיפה של הפעוטות בני השנה לקולות הויכוחים הרמים ולהתמקדות מי שאמונות על הטף באנשים זרים... שנהיו לפתע חלק מהסביבה הקרובה של ילדיהם. חדרי המורים במדינת ישראל, עסקו בפירוש ב'בעד ונגד' גיבורי הסדרה.... אכן, הנבואות הקודרות של המומחים לחינוך לגבי הסכנה הטמונה ב'טלוויזיה בכל בית' התממשו. מסתבר שהעניין כל כך ממכר ומסוכן עד שכמו בעניינים כלכליים ואחרים יהיה צורך בהתערבות דמוקרטית של האמונים על התקציבים והתכנים על מנת שלא לסכן את עתיד ילדינו. הרי לא ייתכן שרייטינג של תכנית טלוויזיה תקדם אדם בלתי כשיר, בגלל פופולאריות, לעמדה ציבורית. לא נוכל לברוח מהמציאות של חיינו, אבל נוכל לייפות אותה ונוכל למתן את הטירוף הזה שמשתלט עלינו. צריך למצוא איזון שחסר בנו, וצריך להשיב את התרבות האמיתית לעולם. לא רק תרבות של רייטינג יש לה קיום. בתום האירוע עוד הספקנו להרוויח כמה קטעים מסיום "האח הגדול", רווח לנו מעט לגלות שהזוכה בגמר הגדול הייתה שפרה, בין כל הברירות שניצבו הייתה שפרה הקול השפוי. בין הסריגה הבלתי שפויה לעץ בחצר הבית היא דווקא הייתה זו שייצגה את התרבות שאליה צריכים לשאוף גם בתרבות ריאליטי. רווח לנו שבוגרת "בצלאל", אישה צעירה גרפה את הפרס הגדול. במדד הפופולאריות ניצח דווקא הקול השפוי אף שהוא כמעט הלך לאיבוד בתוכנית. כמעט הלכנו לאיבוד במאפרת הסיגריות של האחים בבית, מזל שזכתה מי ששידרה סוג של נאורות וניסתה לשדר סוג של יצירתיות. |
|
||||||
שיר ושירה
את הציטוט לווה בדברי מדרש משלו. כבר בתחילת דבריו התייחס אל השירה הראשונה בכתובים, שנשא למך בפנייתו אל נשותיו עדה וצלה. הרב הוסיף וציין את חכמתו של למך שהחזיק בשתי נשים. האחת שהייתה, לדברי הרב, "צל" ונמצאה בבית, היא שעבדה ודאגה לצרכים... ואילו השנייה הייתה "עדי" ושמשה ליציאה בציבור...
|
הייתי במרתון שירה פרוע בבית הסופר מאת אורה עשהאל |
|
תאריך : 06/01/2010
|
|
אורה עשהאל היתה במרתון שירה פרוע ב -29 בדצמבר בבית הסופר וכתבה:
מרתון השירה מהווה מסורת באגודת הסופרים. זכורים לי ערבי הקראת שירה וג'אז אל תוך הלילה, שנערכו ב'בית הסופר' בהנחיית משה בן שאול, עורך מאזניים לשעבר, שהלך מאתנו. אירועים טבולים בבירה ובנגינה צעירה וסוערת. מסורת זו, של הקראת שירה, שלצורך חשיפת מקורותיה, מימי ביאליק וטשרניחובסקי, יש צורך בהזדקקות לתיעוד, ממשיכה עתה ומנצחת עליה העורכת הנוכחית של כתב העת "מאזניים", הסופרת ציפי שחרור. לאחר המרתון הקודם שהיה מאוד מוצלח, הגעתי עם ציפיות למרתון של אמש, שעתה גם הוא 'הקודם'.... לאחר שחזרתי אמש בסביבות השעה 2 לפנות בוקר לביתי, אני טעונה כל כך עד שברצוני לשתף את ידידי הסופרים-משוררים וקהל הקוראים לגבי החוויה הנפלאה הזו של מרתון השירה. האולם היה מלא מפה לפה וכותבים הסתובבו במרפסת המקורה ובמבואות האולם, מחוסר די מקום לישיבה. כנראה שנגיע לכך שתהיה הגברה וישמעו את ההקראה והמוסיקה, בעתיד, גם מעבר לאולם עצמו. או אולי אף ימלאו שני אולמות בו זמנית..מי יודע. ההיענות הייתה ענקית, הדבר ניכר היה בהרשמה המוקדמת למרתון שהופיעה ומופיעה באתר אגודת הסופרים. באולם נכחו משוררים ותיקים והרבה כותבים צעירים במרווח גדול של גילאים. היו מבני שני המגדרים, לא ספרתי אבל ניכר היה שיווי משקל נכון בין גברים לנשים. האווירה הייתה נפלאה. הייתה תחושה של ביחד והמון הקשבה. ציפי עודדה את הקוראים לשתות יין אדום, שהיה בשפע וכל המערך של ההגברה, הישיבה, הבמה והתאורה היה מוקפד ופעל היטב. קטעי המוסיקה הוסיפו מאוד, משירה עם מוסיקת רקע של להיטים ועד נגינה בגיטרה, המלווה לעיתים בהקראת שירה. כך היה, בפתיחה, כאשר המשוררת חגית גרוסמן קראה שירה נשיית אירוטית מאוד, בליווי מנגן הגיטרה אופיר. הקראה, זו, שפתחה את הערב, הייתה בבחינת קריאה אמנותית והשרתה על כל המרתון. היות והיו עשרות קוראים, לא אוכל להתייחס לכולם, אולם ברצוני לשתף אתכם במספר דוגמאות. אסתר אייזן הגיעה עם כובע אדום ושני שירים חדשים, האחד הסתיים ב"שפעת החזירים" והשני הכיל מוטיבים של "מולן רוז', אדום, וביריות שחורות" ובכך התחברה שירתה להקראות המאוד צעירות, גם בגיל, של שירה חושפנית. בתו של אנדד אלדן, מבארי, אשכר אלדן שהיא משוררת המוכרת במיצגים שלה, קראה שיר של אנדד ושני שירים שלה שהאחד מהם הוקדש לאחותה שנפטרה לאחרונה. זה היה מעמד מרגש במיוחד. אביגדור גונן, מרחובות, קרא שני שירים קצרצרים, שאהבתי מאוד, האחד מהם: "כלם עוסקים בפירורים של כלום \ אך אנו \ אשר פעם רצינו \להזיז את העולם \ הפשלנו שרוולים \מכושים, טוריות –\ והיינו כמו האיש \ אשר למחרת המצאת הגלגל \ נשאו על כתפו – \ ונגשנו לעסוק \ בפרורים של כלום". אביגדור גונן הגיע מרחובות. איווט נחמיה מסינס, הגיעה מהדרום, מקיבוץ ליד מיתר, והשמיעה שיר, באנגלית, הקורא לשלום. איווט משתתפת בסדנא המשותפת לנשים ישראליות ופלסטיניות העוסקות בפיתוח מוצרים ושיווקם ותוך כדי כך יוצרות קשרים בינאישיים עמוקים וגישור לשלום. הגרפולוגית מיכל דורון קראה, וכן פנינה עמית, מספרה החדש. אורנה רב הון, שעיסוקה בקבלה משתקף בכתיבתה ולאחרונה כותבת שירים בהשראת פרשת השבוע, השמיעה שיריה האחרונים ובכך שוב נפתח מרחב אל משהו שונה. כך שישבנו יחד, יותר מארבע שעות תמימות והאזנו זה לזה תוך הפריה הדדית. ציפי שחרור הנחתה בחום ונתנה לקוראים הרגשה של בית, על הבמה ואף שיתפה אותנו בשניים משיריה מתוך ספרה המכנס את כל שירתה עד כה. המוסיקאי אדם הפטר הנעים לנו בשירה בלווי הגיטרה וסיים את הערב בצורה חגיגית לאחר ששיתפתי אתכם בחוויות האירוע, בו קראתי, כהרגלי במרתונים של שירה, שירים קצרצרים ופרועים, ברצוני לשתף אתכם במספר הרהורים. ידוע לעוסקים אצלנו בספרות היפה, שהסופרים התפלגו לשני ארגונים. נוהגים אף לנאץ את בית הסופר ולטעון שהמבנה ישן, שאין קהל בערבים הספרותיים ועוד כהנה. ברצוני, כבת בית בארגונים ובחוגים הספרותיים בישראל לאורך העשור האחרון, להעמיד את קוראי על מספר טעויות. ראשית לכל, אשתף אתכם בכך שאני חשה חובה לעצמי לרשום רשימה נוספת, או אולי שתי רשימות, בעניין הפילוג, וכן בעניין האירועים הספרותיים בבית הסופר. למשל, לתת לכולנו את ההרגשה הנפלאה, החמה, של התכנסות והתרפקות בבית שאינו ממין 'מגדל בבל' שלנו בתל אביב שבעקבות שנחאי של גורדי השחקים והנירוסטה. בית הסופר על שם שאול טשרניחובסקי, ששופץ לצרכי היום-יום שלנו, הסופרים, ומהווה עבורי 'בית שני'. אכתוב כאן, לסיום, מספר מלים בעניין השני, של אירועי אגודת הסופרים. מרתון השירה הוא אך ורק דוגמא אחת מהמגוון של הסדנאות והאירועים המתקיימים בבית הסופר. התרשמתי מאוד מפתיחתה, הקצרצרה, של ציפי שחרור, למרתון. "אני אוהבת שירה." כך אמרה, והכניסה את המתכנסים לאווירה של אהבת הקראה והקשבה לשירה. משוררים, הן ותיקים והן צעירים, המדירים עצמם מאירועים מסוג זה ואחרים, כורתים את הענף שהם יושבים עליו. הם מחבלים בקשר שלהם לזרימת השירה ולנביעתה. במרתון אמש קראה יערה בן דוד שירתה שהיא תמיד בשפה גבוהה ובמטפורות חזקות. יונתן אנוש, המעדיף קריאה אמנותית בפני קהל, על הוצאת קבצי שירה, גיוון את המרתון בשירים המתחברים אל רחובות תל אביב, אל אהבה לערבייה. כך זכינו לערב מגוון, חם, חברי, מפרה, נינוח, מוסיקלי, ארוטי, המכניס אותנו לשנת 2010 בחוויה שת כותבים וחווים. מי שהדירו רגלם מהמרתון לא שמעו, טעמו, הריחו, הם לא ראו בעשיית השירה הישראלית העכשווית שחלה אמש. קטיה שורצמן שלנו קראה שירים ומצלמתה, בין שאר המצלמות, הבזיקה. אני מקווה שפרידה רפאל, אשר בצוות בית הסופר, שבלעדיה ערב זה לא היה מתממש, תוסיף תמונות לרשימתי זו, תוך הכנסתה לאתר האגודה. ותודה כמובן למשה מיטלמן, המנכ"ל ולאלון אשר על הבית. זו הייתה הפקה מצוינת. |