סיפורים

הקדמה לפרסום הסיפור "המקוה האדום" מאת אורה עשהאל

 

אני כותבת סיפורים. עד כה פורסם רק קובץ אחד: הרומן בסיפורים "פיסות אישה". הסיפור המקווה האדום מסיים את הקובץ. הוא נולד בהתכנסות בביתו של ארז ביטון לפני יותר מעשור. כשהוזמנתי לביתו של המשורר טרם ידעתי שקים נוהג ובו יש סבב קריאה, בו המשתתפים קוראים מפרי עטם. לא היה עמי דבר. כשהגיע תורי אמרתי את המשפטים הראשונים של הסיפור. זהו סיפור הבא מנבכי התת מודע. כתבתי אותו לאחר מכן והוא פורסם בכתב העת "אפיריון" שייסד ומפיק ארז ביטון ולאחרונה יחד עם רחל קלהורה, רעייתו.

בחרתי להביא כאן סיפור זה הנוגע לחיים שלנו כאן. נכון לעכשיו הוא אפילו אקטואלי.

 

 

המקווה האדום

אורה עשהאל

 

הם הלכו יד ביד אל הבלתי נודע. בשתיקה. בהסכמה. לא היה עמם דבר חוץ מכסותם ומזיכרונותיהם.

הם לא זכרו יריות או מלחמה. צעירים היו, בני שבע-עשרה. את כל ימיהם בילו ליד מקווה נוזל החיים, המקווה האדום. לא ידעו חיים זולת חייהם לידו ובתוכו.

אדמה הייתה קצת נמוכה ממנו, שערה שחור וארוך כל כך, כאילו צמח יחד איתה מראשיתה. עורה שחום ועיניה שחורות ומבריקות. אדם היה בְּהיר עור ובשערו פסים צהובים שצרבה השמש. עורו היה כדבש שהיו מלקקים בהנאה בגיחותיהם לסביבות המקווה שהיווּ סבך מאיים של אטדים ועצי דום.

בקיץ כוסה הסבך בדרדרים, פריחה סגולה רכה שזורה בפרגים באדום לוהט, בצוֹהב החרציות ובירוק העמוק של צִמחי החֶלמית הגבוהים שקומתם כקומת אדם בוגר.

בחורף נמלא הסבך סרפדים. עליהם הגדולים צופְנים גירוד ומכאובי צריבה בלתי נמנעים, שליווּ כל מגע. בקיץ שרץ הסבך נחשים ועקרבּים ארסיים. עונת החורף הייתה בטוחה יותר לאיסוף מזון. גירוד העור לאחר מגע הסרפדים נדמָה כלטיפות לעומת דקירות הקוצים של סוף הקיץ. כן, בהחלט היה עדיף להידקר בסרפדים. הדקירות גרמו לשלפוחיות לבנות מלאות נוזל שקוף שהיו מתפוצצות ומתייבשות כעבור ימים מספר, אבל המרק שבושל מהם היה חמצמץ וטעים ולא היה שמץ סכנה של הכּשת נחש בקטיף צמח הסרפד, שחישל את ידיהם ואת רגליהם של הקוטפים הצעירים. בתחילת הקיץ אספו את פירות החלמית המשׂבּיעים. הקציצות שהיו אִמותיהם מכינות מהחלמית, היו טעימות אפילו יותר מהפירות עצמם. לפני הגיעם לגיל הבגרות, יצאו הילדים למסעות הסבך בלוויית אחת האמהות. האם הצטיידה בחבל שלוּפּף מצמחי הסוּף. הילדים אחזו בחבל ביד אחת ורק היד האחרת הייתה חופשייה. בנקודות האיסוף והליקוט נהגו לתחוֹם את השטח המוּתר לתנועה חופשית. הילדים היו סמוכים אלו לאלו, נוגעים זה בזה, שומעים ורואים את האחרים. מסעות הסבך היו מופלאים ועתירי הרפתקאות. הם היו חוזרים עם זלזלים בשערותיהם ותיקיהם גדושים כל טוּב. היה שמצאו ביצי ציפורים וצבּים ואפילו בעלי כנף וזוחלים. בשר הצב היה טעים להפליא, לאחר שבושל ברמץ המדורה בשריון. תותים ופטל, אגסים ותפוחים חמצמצים, נחשבו פרי תאווה.

העולם שהכירו כָּלל את המקווה האדום וסביבתו. הכפרים שלהם וסביבתם השטוחה היו בטוחים. לסבך יצאו רק בחבורות, אפילו הבוגרים לא יצאו לסבך לבדם. לילדים היה אסור לצאת לסבך על דעת עצמם. כל כפר השתמש במקווה בתורו, כדי למנוע חיכוכים. הכפר של אדמה השתמש במקווה בשעות הבוקר ועד שהשמש עמדה ברום השמים. בבוא העת הורד הדגל האדום כאות וסימן שאין לגשת יותר אל המים. אנשי הכפר היו כהי עור והשמש היטיבה עמם.

בצדו השני של המקווה היה הכפר "בדד" שבו גרו בהירי העור שהשתמשו במים בשעות אחר הצהריים ועד רדת החשכה.

אנשי שני הכפרים חיו מבודָדים זה מזה. בכל כפר למדו הילדים את סיפור העבר. בית ההתכנסויות הגדול שימש ללימודים. נותרו ספרים שמתוכם היו החכמים קוראים את הקורות. אולם רוב הלימוד היה מסיפורים. הילדים למדו ויצאו לסבך בשעות האור. עם רדת החשכה נכנסו האנשים לבתיהם ונותרו שם עד הבוקר. בלילה היה המקווה שומם ואיש לא נכנס לתחומו.

בפאתי כל כפר שכנו המחסנים. בהם רוכזו כל הדברים הנשכחים. המכונות והמכשירים. חשמל לא היה. לשתות אפשר היה רק מנוזל המקווה ולהפרשות הגוף השתמשו בשורת בורות בגבול הכפר, הפונה לסבך, שסביבם גדרות גבוהות שזורות סכך וּמַקְנוֹת פרטיות. הבורות היו נאטמים והבורות החדשים היו נחפּרים לפי לוח הזמן. הלוח היה עשוי עץ ובו חריצים-חריצים. בהנץ החמה נהג זקן השבט לתת בלוח חריץ. הוא השתמש בסכינו הגדולה שהייתה בבית השבט שרק הוא והמועצה הורשו לבוא אל תוכו.

הכפרים התנהלו בצורה דומה. מקץ עשרה חריצים בלוח, ביום החריץ העשירי, עם שחר, התכנסו שתי מועצות הכפרים. הם נהגו להתכנס בבתי השבט של הכפרים לסירוגין. לאחר שבהירי העור היו נאספים וממתינים לבוא מועצת כהי העור, ביום העשירי שלאחר מכן, היו הם ההולכים אל כפרם של כהי העור.

בין שני הכפרים לא היה כל מגע לבד מהדיונים הקשורים במקווה האדום, בתחומי הסבך ובמחסנים, החיוניים לקיומם. היו להם זיכרונות מהמלחמה הקשה שהותירה אותם פצועים ומותשים כל כך עד שלא יכלו עוד לאחוז בכלי המשחֵת. הם לא ידעו בדיוק מה גרם לאותה מלחמה נוראה אולם ידעו על השנאה ועל ההתבדלות בין שני השבטים.

הם ידעו שאבות אבותיהם באו לאותו מקום שטוּף שמש ורעוּ בו את צאנם. מקום בו השמים כחולים כמעט תמיד והשמש טובה ומחממת. הגשמים סיפקו מים בצמצום והם שתו חלֵב עִזים, מי גשם ומי מעיינות. הזיכרונות והספרים למדו אותם שהאנשים חיו חיים טובים. הם גידלו פרות ותרנגולות ונסעו בעגלות ולאחר מכן במכונות שטסו בכבישים על הקרקע וגם בשמים. אבל שני השבטים גדלו וכל שבט רצה באדמה וביבול לעצמו. האנשים בשני השבטים לא מצאו דרך להידברות. הם דיברו במילים שונות, נתנו לאלוהים שמות שונים והתפללו תפילות שונות.

לאנשים מהעבר היו פיסות נייר ודיסקיות מתכת שבהן רכשו מה שלִבם חפץ. הם רכשו לעצמם מכונות שעושות מלחמה וטבחו אלה באלה. גברים מתו ונשים ותינוקות.

לאחר זמן, האנשים כבר לא זכרו למה התחילו במלחמה. הזקנים סיפרו שאזור המחיה של כל שבט היה קטן. כל ניסיון לצאת ממנו ולהתנחל במקום חדש, נכשל. הם הרי מוקפים בים ובהרים ומעֵבר להם שבטים אחרים, מאיימים. הכישלונות להתרחבות בעבר הרחוק גרמו לכך ששני השבטים התנחלו באותו אזור מוכּר שבו שמים כחולים, שמש חמה וחורף קצר. הם התרבו יותר ויותר, המקום נהיה צר יותר ויותר עד שהחלו החיכוכים והסכסוכים, עד שנכנסו למערכה שהרגה ופצעה בשני המחנות. שני השבטים נוצחו על ידי מלחמת התופת, אולם המשיכו לטבוח זה בזה עד שכמעט הושמדו. המשיכו לשנוא, לכעוס ולטבוח אלו באלו עד שנותרו מהם ממש מְתי מעט. לא הייתה להם אפשרות לצאת למקום אחר, רחוק. לא היה כוח לעבוד. הגברים נלחמו, הנשים נלחמו, הנערים והנערות נלחמו. הילדים נלחמו.

בסוף העימות היו הנותרים בעלי מום, חלשים וחולים. הגרוע ביותר היה מצב המזון והשתייה. בגלל המלחמה הפסיקו לעשות את הדברים האחרים שאינם קרבות ופיגועים. לא נותר אוכל, לא היו מים.

הנשים המשיכו להביא לעולם עוללים, עד שלא היה בהן עוד כוח ללדת ולהיניק. הן ילדו ילדים וילדות למלחמה. הגברים לימדו את תורת המלחמה. מי שמת במלחמה, נקבר. מי שנותרו גדמים ופיסחים קיבלו מזון ממחסני הציבור. המורים לימדו שנאה והזקנים והזקנות לימדו שנאה. הארגונים לימדו שנאה. הם התחתנו צעירים כדי שיוכלו ללדת הרבה ילדים למלחמה. העולם שכח אותם והם שכחו את כל אשר סביבם. אוניות הפסיקו לצאת ולבוא בים הגובל באדמתם. הם המשיכו להילחם בכל כלי משחֵת שהיה בידם. כשאזל הדלק השתמשו ברגליהם. כשתמו הכדורים ואבק השריפה, ירו בקשתות ונלחמו בחניתות. כשפסק החשמל המשיכו להילחם באור היום ובחשכת הלילה. נותרו בודדים. נשים שהיו עדיין ילדות וילדיהן שהיו תינוקות. האנשים המשיכו להילחם עד שלא היה להם כוח. לא היה להם עוד כוח לשנוא ואם היה להם עדיין כוח לשנוא, לא נותרה בהם היכולת להרוג. פצועים וגוססים זחלו בין כלי המשחת ולא היה מי שיטפל בהם. כך מספרים הספרים. כך מספרים הזקנים את ששמעו מאבותיהם וסביהם. המסורת של השבטים מספרת שהנותרים, שלא יכלו להילחם עוד, זחלו אל מקווה המים הכחולים, מקווה החיים, שתו התרחצו וישנו. אוכל לא היה. התרנגולות נפוצו או מתו וגם הפרות והכבשים. היונים לא חזרו לשובך והשדות צימחו אטדים וסרפדים.

האנשים החלו לגסוס לאִטם, בשמש החמה, שכמעט ייבשה את מאגר המים שמבואותיו נסתמו באצות והוא ניזון רק ממי גשמי החורף.

תושייה הרגישה שהיא גוססת. בנה הבכור רְעואֵל לא יכול היה לראות במותה. הוא דקר את אצבעו ונתן לה למצוץ. תושייה שתתה בעיניים עצומות. לאחר ימים אחדים התאוששה. סיפור הנס התפשט בין הנותרים בחיים. החזקים נתנו לחלשים מדמם. כך נותרו החלשים בחיים. בקיץ התייבּש המקווה לחלוטין ולא נותרו להם אפילו מים לשתייה. רעואל כינס את חבריו. הם עשו חתכים בגופם ונתנו לדם לזרום לכלים שהניחו במרכז המקווה. החלשים זחלו וליקקו את הדם ונותרו בחיים. הם אכלו כל דבר שיכלו למצוא. קופסאות שימורים שנותרו עזובות פה ושם בבתים ליד המקווה, חיות משוטטות וצמחים. בתחילה היו כל כך תשושים עד שלא הבחינו בין אוהב לאויב. כולם היו בני אדם שורדים. כלבים וחתולים בודדים נותרו. כל יצור חי שנמצא, שימש למאכל.

הקיץ הראשון לאחר המלחמה היה הקשה ביותר. בחורף שלאחריו, מילאו מי הגשמים את הכלים והתערבבו בדם, אבל עדיין לא היה מזון. השימורים כלו מזמן. כבר לא נותרו תרופות לחטא את החתכים. נותרו חומרים להמֵס בדם כדי שלא ייקרש ולא יעלה ריח רע. הם קטפו סרפדים, השרו ובישלו במים האדומים. צמחי הרגֵלה התאימו לבישול וגם החֶלמית. הנותרים החלו לשקם את חייהם. הפרידו בין תושבי שני המחנות, כדי שלא יילחמו עוד והנהיגו תורנות מפורשת של העשרת המקווה בנוזל האנושי האדום, ביובש הקיץ. המקווה שהיה מקור החיים, שימש גם כגבול בין המחנות. הם ידעו שאם לא ישתמשו בו ימותו כולם. כל מי שניסה לעבור את המקווה לצד השני, דמוֹ הוּתר והוּגר אל המקווה. בתחילה זחלו, המומים, באפיסת כוחות. לאחר זמן, התחזקו וחזרו ללכת זקופים.

לכל כפר הייתה מכסת דם קבועה. בנוזל האדום שהכיל דם ומים טבלו את התינוקות הנולדים טבילה ראשונה. בו בישלו. במקווה המתמלא מים, מוּתר היה לרחוץ בעת גשמי החורף העזים פעם אחת בעשרה חריצים, ביום ההתכנסות של אבות הכפר. האנשים למדו להשתמש בצמחי האלואה לחיטוי הפצעים. גידלו תפטירי פטריות לבנים והִגירו את נִבגיהן הירוקים והשחורים לתוך הנוזל האדום, כדי להימנע ממחלות. 

הם החלו לצאת אל הסבך. מועֲצות הזקנים תחמו את אזורי הסבך המותרים לכל אחד מהכפרים. המקום היחיד המשותף לשני הכפרים היה המקווה. הם ידעו שאם לא ישתמשו בו, ימותו כולם. מועצות הכפרים החליטו שכּל מי שיעבור את המקווה לכפר השכן, יומת ודמו יוּגר. בתחילה הייתה מצוות הלא תהרוג כה חזקה עד שלא הרגו בבר ולו חיה קטנה, לא ציפור ולא עכבר. במשך הזמן חזרו ללכוד בעלי-חיים. בעונת היובש הגירו את דמן של החיות הגדולות אל אגן גדול שכָּרו במרכז המקווה ובישלו אותן בנוזל האדום. בנוסף לכך המשיכו להקצות את מכסות הדם. לכל בוגר היה היום הקבוע שלו. המכסָה הקבועה שלו. כל גבר ואישה היו חייבים בתרומת הדם. החריצים הקטנים בעץ קבעו את הזמן. הדם הוקז אחת לשנֵי מולְדי הירח אל תוך מְכלים שהובאו אל המאגר. גם סַלעי הגרניט הגדולים ליד הכפרים סייעו לחכמים ולמבוגרים לסמן את הימים. כל ילוד אישה סומן ברישום בסלע. הוריו היו חייבים להמשיך ולסמן את גידולו. כל עשרה ימים סומנו בקו. בהגיעו לשש-עשרה שנה הוּגר דמו לראשונה בטקס הבגרות. המועצה כללה גברים ונשים במספר שווה. הנשים ההרות והמיניקות היו פטורות מהקזת הדם. כך מנעו הקזת דם מנשים שאיבדו דם או מאלו שסיפקו מזון לעוּבּרים ותינוקות. הדבר נעשה בפיקוח זקנות השבט.

מסעות הציד נהיו תכופים יותר ויותר. המִקנֶה, שנפוץ בבר, התרבּה והאנשים למדו ללכוד את בעלי החיים שגדלו פרא ולהשתמש בדמם ובבשרם. תושבי "מקום" ו"בדד" לכדו כל מה שיכלו, זוחלים, עופות ונברנים.

מדי שנה בשנה הבחינו הילדים בתמורות בצבע המים, שהשתנה מעונה לעונה. בחורף במקווה מים כחולים, באביב הם שינו צבעם לוורוד עד שבשיא הקיץ היה האגן מתמלא בנוזל האדום.

 

התינוקות החדשים גדלו להיות אנשים בעלי אצבעות, גפּיים, עיניים וחוטם ובעלי המום כמעט שנעלמו כליל.

האנשים לא שכחו את המלחמה.

בני שני הכפרים לא התערבּבו ולא הזדווגו אלה באלה. שחורי העור אהבו את שחורות העור. בהירי העור אהבו את בהירות העור. כל זאת עד שנפגשו אדם ואדמה.

אותו יום היה חם מהרגיל. זקַן הכפר של שחורי העור היה כבר זקֵן באמת. הוא נרדם בחוֹם הכבד ושכח להוריד את הדגל האדום. לאדמה היה חם והיא המשיכה לגמוע מהנוזל האדום, המנחם ונמנמה. אדם חש צמא והסתכל בשמים. להפתעתו נותר הדגל האדום על מקומו. כל עוד השמש הייתה במרום לא העז ללכת אל המקווה. הוא לא גרע עיניו מאזור המקווה וכאשר החלה החמה להשתפּל לעבר המערב, יצא אל המקווה לִרווֹת. הם נתקלו זה בזה עיניים בעיניים ידיים בידיים. ראו ולא יכלו עוד להתנתק.

היא הוקסמה מהצוֹהַב שבשערו. הוא נשבּה בצחוקה שלובן שיניה הדגישו, במסגרת פניה השחומות.

הם לא יכלו להסביר מה קרה להם, אבל ידעו שלעולם לא ייפרדו. שתמיד יהיו יחד. הם מיהרו יד ביד אל תוך הסבך הסמוך. הם התחילו מדברים. בלחש. איש ואישה משני הכפרים לא דיברו זה לזה מאז קום המקווה האדום. הם שאלו זה את זה אם יש בעולם עוד אנשים ומה יש שם מעֵבר לסבך ולים ולהרים. הם דיברו בשפתיים, בעיניים ובידיים. כיצד יהיו יחד? החוקים אמרו שאדמה חייבת לחזור לכפרה ואדם לכפרו. הוא עדיין יכול היה. אולם היא, כיצד תתרץ את האיחוּר? הם ידעו שאבות הכפרים לא יסכימו שיתראו, הם ידעו שבהיוודע פגישתם יהיה גזר דינם מוות. אדם ואדמה בחרו בחיים.

כאשר השמש כמעט שקעה ונותר ממנה פס שצבעו כצבע המקווה, יצאו מאזור השקע שבקרקע אל בין שני הכפרים אוחזים יד ביד. הם לא מיהרו. שניהם המשיכו ללכת בלי להסתכל לאחור. הם שמעו וקראו על מקומות עם מים בצבע השמים במשך כל השנה, בקיץ כבחורף. גופותיהם היו שלמים. מוחותיהם היו רעננים. הם לא מיהרו רק המשיכו ללכת.

בלי להסתכל לאחור.