רשימות ביקורת שלי

 

החה-חה בנשף המסכות / ד"ר אורה עשהאל אודות יצירתה של שטרסברג דין

 

מופלא הדבר בעיני, שהקריאה בספריה של ד"ר שרה שטרסברג-דיין אינה מסגירה את העובדה שהעברית אינה כלל שפת האם שלה ושהיא עלתה לישראל ב1975. השליטה של שרה בשפה העברית  מוחלטת והעושר הלשוני שלה מובחן היטב הן בכתיבה האקדמית שלה והן במחזותיה.

כמי שמודעת לעובדה שקריאת מחזות אינה רווחת בקרב הקהל הרחב, בחרה שרה לכתוב לספר מחזותיה השני, בעברית: "משם והלאה – מבחר מחזות", מעין הקדמה. היא פונה לקורא: "אני מאמינה שקריאת מחזות יכולה להיות חוויה מיוחדת במינה". כך, כמי שאינה קוראת מחזות כלל וכלל נחשפתי לאתגר אמיתי. שאלתי את עצמי: כיצד אתרשם? כיצד אתרם? האם איהנה ?

מצאתי עצמי נשאבת לתוך מגוון מעניין של נושאים שבמרכזם שאלת האני והחברה. אותן שאלות עמן התמודדה שרה בתזה שלה בצורה מעמיקה, "שאלת האדם" ו"האני כנקודת מוצא" להבנת הישות היהודית בהוויה הקיומית ובהיסטוריה היהודית, מבצבצות במחזות המתמקדים בחיפוש האנושי, ביחסי בני האדם ובמרקם החברתי.

כבר במחזה הראשון בספר זה: "החה-חה", מובחנת הטכניקה המיוחדת של הכותבת. מספר הדמויות קטן, האמירות קצרות וקולעות, הכניסה לקונפליקט ולנושא הינה מיידית, כל זאת כיאה למחזה קצר. אנו קוראים אותו בנשימה עצורה, כמו סיפור קצר. התמונה הראשונה מכניסה אותנו לאווירה הסוריאליסטית ובתמונה השנייה הדמיון של הכותבת מתחיל להשתולל ואנו בריאליזם פנטסטי. ביריעה קצרה להדהים נוגעת המחזאית בחיי האדם, בהמשכיותם ובחולשות האנוש. הדרמה נוצרת בהדגמת הדחייה החברתית את השונה, הזר, שגם כאשר הוא שוחר טוב נתפס כמאיים וכרוצח. שיא המחזה הנו בהכרזת מלחמה. שוב – באמצעים כה מוגבלים וביריעה כה קצרה אנו נחשפים לכסילות, לבורות ולרוע האנושי.

בתמונה הרביעית מציגה המחזאית את הבנתה לגבי מהות האמנות, נושא המעסיק אותה שהיא מקדישה לו בספר זה מחזה שלם: "שדה החיטה והעורבים" שגיבורו הראשי הוא הצייר וינסנט ואן גוך.

המחזה : "המלה הרעה", מצליח, ביריעה קצרצרה, לתת לנו באופן תמונתי חזק ומשכנע עולם אבסורדי שבו בני האדם הנם עבדים ששכחו את מהות היפה הטוב והטהור, את מהות האני, האהבה, האנושות והאנושיות. מחזה קפקאי זה מסיים בנימה אופטימית וראוי לכל פרס.

הנושאים אותם בוחרת שרה, אינם קלים. כך הוא במחזה אודות ואן גוך ובמחזה: "סוקרטס". הטיפול של המחזאית הינו 'ללא כסיות' היא נוגעת בבעיות תוך חשיפת הכאב והאבסורד שבמסע האנושי. נוסף לקושי המוצב בפניה בשל הנושאים בם היא בוחרת, היא מתמודדת עם עצם האתגר שלקחה לעצמה, להביא את המחזה כז'אנר לקריאה.

ברצוני להדגיש שוב, שהמחזה הכתוב, כמו התסריט, בא בעצם לשרת את המטרה הסופית דהיינו להכין את התמליל והרקע להפקת הצגת התיאטרון או לחליפין, הפקת סרט הקולנוע. רוב הקוראים רגילים לשורות הקוויות המתחברות לטקסט של כתבה בעיתון או כתב עת, לסיפור קצר או לרומן. אני, כקורא וככותב הממוצע, חשתי מחסום כאשר לקחתי בידי את ספר המחזות. בכנות אני מעידה שנשאבתי להמשיך ולקרוא כמו חשה שלפני סיפורים קצרים הכתובים בצורת מחזה.

חוויה זו מתעצמת במחזה האחרון בספר: "נשף מסכות" (המעלית).  כאן נכנסת המחברת לעיסוק בקונפליקט הקורע את האוכלוסייה הישראלית – דתיים מול חילוניים. היא מכניסה אותנו להתמודדות עם הבעיה באמצעות משפחה, שבה הבן היחיד חזר בתשובה. תוך כדי השתלשלות האירועים נכלאות ארבע מתוך חמש הנפשות הפועלות בתוך מעלית. בעצם מכניסה המחזאית את המדינה כולה לתוך הסגר זמני, בו מתלבנים עניינים מהותיים, תוך חשיפת נשף המסכות של החברה הישראלית, המשמשת כדגם לכל חברה אנושית. כל זאת באמצעות חשיפת סיפורי החיים של הדמויות. המחזה נקרא כסיפור. הלבוש של כתיבה מחזאית: תיאור הרקע בתמונות והמלים בפי הדמויות, מכניסים את הקורא למתח דרמטי.

אני חייבת תודה לכותבת שכן בנוסף להנאה ששאבתי מהספר, קיבלתי ממנה שיעור טוב לגבי כתיבת סיפור קצר ואת הרצון לקרוא מחזות.

 

"מרגיש ללטף ורוד" / אורה עשהאל 

על הספר "ליטוף באור מלא" של יערה בן-דוד, עקד 2005, 80 עמ'.

 

ספרי שירה במתכונת אלבומית, המכילה גם תמונות אינם תופעה חדשה. די אם נזכיר את המבחר "מרוב אהבה" של דליה רביקוביץ (הקיבוץ המאוחד 1998), המלווה בציוריהם של משה גרשוני, רפי לביא, מרים כבסה ואחרים, או את ספרו של נתן זך "כי האדם עץ השדה" (תמוז 1999), הכולל רישומים של רפי לביא. עם זאת ראוי לציין, שבמפגש עם ספר שירים המחזיק גם חומרים של יוצרים אחרים, אֵיני חשה אותה חוויה של כוליות, המתאפשרת במפגש עם ספר, שבו המלים והדימויים החזותיים הם ממטבחו של אותו יוצר . לפחות מן הסיבה הזאת נראה לי, שספרה של יערה בן-דוד "ליטוף באור מלא" המלווה בקולאז'ים שלה (עקד 2005) הוא תופעה שונה ומעניינת בנוף השירה הישראלית העכשווית.

דרך הביטוי של בן-דוד כקולאז'יסטית היא ייחודית: היא בונה תמונה מורכבת מגזירות נייר: מעטיפות ספרים, ממגזינים ומפרסומות. התפרים אינם מורגשים, ומתקבלת תמונה אחידה, מורכבת, בעלת רצף ונקיון. היא אינה מוסיפה צבע וטקסט (מעבר לקיים בגזירים עצמם) ואינה משתמשת בחומרים זרים. דרך הבעה זו מאפשרת לה ליצור עולם סוריאליסטי קסום, שבו פיסות התמונות מתחברות לאמירה חדשה. כך נוצרים רבדי מציאות, שהם מעבר להתרשמות החושית הרגילה. הביטוי הוא רב ממדי – רומנטי ואירוני גם יחד. אותו הלך רוח עולה גם מן השירים.

על העטיפה – עבודת קולאז' של יערה בן-דוד "גברת בשינוי אדרת". המונה ליזה שזורה כאן בעולם המאה ה-21 ומופיעה על רקע ורוד-אפור, כמעט אירוטי. סמוך אליה צרור פרחי שושן צחור, מנעול פתוח, נורה דלוקה. האסוציאציה היא של מרחב בין כוכבי ומסדרון ארוך... והקורא נשאב אל תוך הספר. דמות האישה מופיעה גם בקולאז' "טלקינזיס" בעמ' 17: כתום בצד לובן שיש של גוף אישה, ורוד ואדום, קרסול אישה אירוטי, ספק שדיים ספק נורות חשמל, פה פתוח חושף שיניים ומזלג מקופל – כל זה בונה מתח. המלים "נושא נשוא", שכמו עשויות פלסטלינה, רומזות על חיבור לעולם המילולי. השירים בספר מגלים טפח ומכסים טפחיים. החיבורים בין קטעי התמונות המילוליות מאתגרים את הקורא. כך למשל השיר השני מתוך "שירים מן המשיבון", שעשוי להיקרא כשיר ארספואטי או כשיר אהבה: "שתי וערב אני חכה פרושה / ציפיה המצדיקה את קיומה בקרסים..." וכו'.

כוחו של הספר, שאינו גדול בממדיו, הוא בליטוף שהוא מלטף את חושינו: "ניחוח הלחם החם עם/הַלְמוּת פרסות סוסים באדמה..." וכו'. יערה בן-דוד מצליחה להעביר בחַדוּת סיטואציות חד פעמיות מסביבתה הפנימית והחיצונית, כמו למשל בשיר בעמ' 28: "עכשיו בבית קפה / עם אבטיח על הסכין / מזווית העין ברמזור רואה / צעירה חוצה בירוק רגליה ורידים כחולים / (חותמת של זמן עתיד)". התמונה הויזואלית הצבעונית מתחברת  לחסרי הבית בשיר, לסיגריה ולמעבר החציה, והקורא נעשה מעורב ונוטל חלק בחוויה המעוצבת בשיר: לעין, כפי שראינו, תפקיד חשוב בספר הזה. היא מתחברת לזמן ולתנועתיות, ואנחנו מוזמנים להפעיל את חוש הראיה שלנו הן לגבי הקולאז' והן לגבי התמונה השירית. האנלוגיות בין שתי המֶדיות משתקפות גם במוטיבים משותפים נוספים כגון: מוטיב הלבוש, מוטיב הבית, הפְּנים והחוץ ועוד.

מתוך הקולאז' "בתים בזרם" בעמ' 25 עולה אמירה אקולוגית חזקה. קופסאות השימורים הפתוחות מכילות חלקי תמונות כתחליף לסרדינים: שעון, תווים, קלפים, נעלי בלט וכו'. הקונפליקט המסוייט בין עולם הטבע לבין הציוויליזציה מכה במתבונן בחוזקה. ואם תרצו, אפשר למצוא בקולאז' הזה גם אמירה פילוסופית על זרם החיים, שכפֶסַע בינו לבין המוות. לעיני הקורא והמתבונן בקולאז' ובשיר "מרדף" המופיע בסמוך לו נפרש עולם דימויים, המאפשר הבנה עמוקה של שתי היצירות. אנחנו מוזמנים להמשיך בטוויית ההקשרים המחשבתיים והאסוציאטיביים של כל אחת בנפרד ושל שתיהן כאחד, אף שהקולאז'ים אוטונומיים ואינם אילוסטרציה לשירים. הבית המוחשי והמטאפורי, במצב תנודתי מתמיד, הוא המקשר בין הקולאז' "בתים בזרם" לשיר "מרדף".

בקולאז' "מפגשים" בעמ' 35 -  בפרפר שנח על מצח נערה ובפרפרים הגזורים ומשופדים בסיכת ביטחון ניתן לראות מצד אחד המשך לאמירה האקולוגית שמצאנו ב"בתים בזרם", אבל מצד שני אפשר לחוש שהכאב המפלח אותם הוא גם פרטי. הצבע הכתום חוזר כאן בידיות המספריים הגוזרים זוג שפתיים ונשיקה. סיומו של השיר "מיחזור חומרים א'" כמו משלים את הקולאז' הזה תוך גילוי סודות מבית היוצר של האמנית הבינתחומית: "את כולם  חצה / קו המשווה הישר / בשמירה על קומפוזיציה / אנכית". המשוררת מספרת לקורא בשיר זה על תחושתה בשעה של נעילת תערוכה: "לפרק תערוכה זה כמו / לעבור דירה בתוך / חדרי הלב..." ואי אפשר להתעלם גם מהחיבור לשיר "מפגשים" שבו נאמר כי "ברק פגע / ב-heartדיסק  הקשיח שלי / ומחק".

לעומת ההתייחסות לקולאז' בשיר א' (מתוך "מיחזור חומרים"), בשיר ב' ההתייחסות היא לספר, למלה הכתובה. גם ספר, כמו תערוכה, מוקף בחלל ריק. השיר נפתח במלים: "קורה שספר יוצא לאור בעונה מתה" – ומסתיים באמירה קשה: "ספרים בלאו הכי / חוזרים תמיד בכיוון ההפוך / כמו ממסע לוויה חסרים אחד". שיר א' ושיר ב' מופרדים על ידי הקולאז' "מפגשים" (שגם בו ישנה הַפְרָדָה או פרידה המבוטאת בזוג המספריים). ומכאן נרמז קו אופיני חשוב המשותף לשירים ולקולאז'ים: ניגוד והשלמה, דיסוננס והרמוניה. מהעמדת השונה והמנוגד זה בצד זה  באמצעות הדימויים נוצרת שלמות תמונית ורעיונית.

הקולאז' "החלילן מהמלין" הוא בין העבודות היוצרות חיבורים לאותם שירים המְאַזכּרים אגדות ילדים (עליסה בארץ הפלאות, גוליבר ועוד). זו עבודה חזותית המשמיעה קול ויוצרת אפקטים של ריח. יש בה תווים, מבוך מקוביות 'דומינו', עכברי צעצוע, מלכודת ובה גבינה צהובה, רגליים מקפצות בריקוד. החלילן נע ונד בעולם שוקע, חסר יציבות. האם הגלובוס הוא ספינה טובעת שהעכברים נסים ממנה? בשיר "בגינה הציבורית" תיבת הזמרה שבידי האב, הממתין לילדו בגינה עד בּוֹשׁ, כמו מזמינה "ללכת אחריה כמו בעקבות החלילן / מהמלין, עוגן מבטיח / החלילן שידע והבין את / סוד קסמה של שרשרת הרגעים". דומה שהאירוניה בצירוף "עוגן מבטיח" המתייחס לחלילן אינה פוסחת על ההשתמעויות העולות מהקולאז'.

מן הקולאז' "ביער" בעמ' 65 מציצות עיני חוה מבעד לעלווה. נחיריה ושפתיה רוטטים מאחורי נוצות ירוקות. אולי זו לילית? התפוח נגוס, הנחש מתנועע, העץ מצמיח ראש של אישה ומכה שורשים. בצד הקולאז' הסוריאליסטי הטעון הזה מופיע השיר "ביער", שקיומו הוא בלתי תלוי, למרות הדמיון באלמנטים שבו ובעבודת הקולאז'. בשיר מוציאה האישה "שמלה יד שניה מבריאת עולם אחרת". במאזן בין הווה לעבר נוטה כף המאזניים להווה, כי בסופו של דבר השמלה המשומשת נזרקת "כמו חלום רע שפעם היה קמע לאהבה".

את הספר פותח שיר המספר על "זמן אחר", שהמשוררת בוראת לעצמה, זמן חמקמק, "כאילו הייתי אי קטן של רובינזון", היא כותבת. זוהי מעין הזמנה. ואני נעניתי לה. הפלגתי אל אי הזמן הוירטואלי של המשוררת יערה בן-דוד והטלתי עוגן לזמן מה בקסם של חלופיותו.