קצרצרים והמחזות

וריאציה על נושא זרש / הַמחָזָה, אורה עשהאל

 

לכבוד הקראת המגילה והפורימיאדה של אנ"י - איגוד נשים יוצרות ישראל, בשנת התשס"ח

כמטפורה על הסכנה הטמונה בלשון הרע, תכמנות, קנאה, נקמנות ושאר שליחי השטן.

מציגות: ד"ר אורה עשהאל - זרש, ד"ר דבורה פלט - לילית.

בית התנ"ך, 2007.

 

זֶרֶשׁ

חי  חי  חי חַה  חַה  חַה

אֲנִי שְׁלִיחַת לִילִית בְּמַסֵּכָה

פּוּרִים חַג מַתְאִים

לִי – אֵשֶׁת מַסֵּכוֹת

אֲנִי מְכַסָּה פָּנִים

בַּצְּעִיפִים, בַּשֵׂעַר, בְּכוֹבָעִים,

לוֹבֶשֶׁת חִיּוּךְ חֲנֻפָּה

נְשִׁיקוֹת, לִטּוּפִים,

אֲבָל בְּסַךְ הַכֹּל....

 

לִילִית

אֲנִי מְסֻכֶּנֶת

אֵשֶׁת פְּתָנִים

חַרְבִּי הַקְּטַנָּה מְשׁוּחָה

בָּרַעַל בושמנים יָרֹק

וּמִי שֶׁיִּפָּגַע –

הָ  הָ  הָ  זֶה לֹא צְחוֹק

אֲנִי הִיא הַכֹּל יְכוֹלָה

הַגְּדוֹלָה – מַלְכַּת הָרַע

אֶת זֶרֶשׁ אֶעֱשֶׂה

בֵּין הַנָּשִׁים רִאשׁוֹנָה

מַצְלִיחָה, מְכָּכֶבֶת, מְשָׁרֶתֶת

לִי – הַלִּילִית, הַמְבַקֶּשֶׁת

אֶת הַטּוֹב – לְהַכְרִית

 

זֶרֶשׁ

אֲנִי בַּת בְּרִית ללִילִית

כֹּל כֹּחוֹת הָאֹפֶל בָּאִים בעקבותי

אֲנִי מַחְבִּיאָה בנרתיקי

נֶשֶׁק חַדְשָׁנִי בִּיּוֹלוֹגִי

מִיקְרוֹסְקוֹפִּי מְדַבֵּק

נוֹגַעַת נְגִיעוֹת קַלּוֹת: פֹּה וְשָּׂם

באורגניזמים, בַּמַּחְשֵׁבִים

וְאָז – כֹּל הַטּוֹב נֶעֱלַם

מִצִּדֵּי שֶׁיִּשָּׂרֵף הָעוֹלָם

תִּצְחֲקוּ תִּצְחֲקוּ-

מִי יִצְחָק אַחֲרוֹן?

אֲנִי זֶרֶשׁ אֵשֶׁת הָמָן (הוּא אַשְׁמְדַאי)

הַמַּסִּיתָה

מִצִּדֵּי שֶׁכֹּל הָעַם הַיְהוּדִי יָמוּת וְדַי!

הָעִקָּר – שֶׁאֲנִי אֶהְיֶה הַמַּלְכָּה

 

לִילִית

כֹּל שָׁנָה, כֹּל שָׁנָה,

אֲנִי מְנַסָּה

לִמְצֹא

מארחת אַחֶרֶת

באיצטלה נֶהֱדֶרֶת

הָעִקָּר –

לְהַשְׁמִיד, לַהֲרֹס,

זֶה הַכֵּף הֲכִי הֲכִי

הָעִקָּר שֶׁאֲנִי אֶהְיֶה מֻכֶּרֶת,

שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה שֶׁלִּי....

 

לילית מופיעה במקרא ובתלמוד כשֵׁדָה בדמות אישה

בספרים מאוחרים יותר, התפתח הדיון בלילית וברוע, היא נציגת האופל בדמות אישה

במיתולוגיה היהודית האזוטרית לילית היא אשתו הראשונה של אדם שבגדה בו והיולדת לאשמדאי שדים

מגילת אסתר - המחזה \ אורה עשהאל

 

קריין:   המלך אחשורוש, באותם הימים הרחוקים, ערך משתה לכל החשובים

בשושן בירת פרס ומדי שבעת ימי משתה של זלילה, שתייה, פינוקים וכיופים.....

באותם ימים רחוקים הגברים חגגו לחוד. המלכה ושתי ערכה משתה לנשים.

כאשר היה אחשורוש שיכור מהיין והתירוש ביקש להציג לפני כל הקרואים

את אשתו ושתי עם הכתר על הראש....

 

ושתי: מה???? בלי בגדים??? רק עם הכתר? אני לא רוצה!!

 

אחשורוש: בומס, טרכס, איזו פצצה...לא אסבול סירוב כזה. מה אעשה?

נציג השרים:  עוד מעט יהיה כאן מרד נשים. הן תפסקנה לנגב אבק לבשל

ולשטוף רצפה, תשלחנה אלינו את הילדים ויבוא הקץ על הנשפים העליזים.

יש לסלק מיד את האישה המורדת ולמצוא אחרת – צייתנית ונחמדת.

 

קריין: חיפשו ברחבי הממלכה את היפה בנשים... ולאחר חיפושים נרחבים

מצאו נערה יתומה שאומצה על-ידי הדוד מרדכי. היא הייתה יפה, חכמה וצעירה

שמעה לעצת דודה ולא חשבה להסתתר. שמה זכור - היהודייה הדסה אסתר.

בספא בארמון עשו לה המון טיפולים - בשמים ושמנים ששה חדשים

תמרוקים ואיפורים עוד ששה חדשים.. עד שלמלך נגמרה הסבלנות.

 

וכאן ריקוד הבנות....

 

אחשורוש: נשים.. נשים... היכן המלכה? מועמדות יש לי בסיטונות!

 

קריין: כאשר הגיע הזמן הוצגה אסתר לפני אחשוורוש. היא סובבה

למלך את הראש כי הייתה כל כך מיוחדת. הוא הכריז על משתה ונשאה לאישה.

את דבר יהדותה שמרה בסוד, חזקה עליה מצוות דודה.

 

נציג השרים: באותם הימים קשרו קשר לרצוח את המלך אחשוורוש.

מרדכי שהיה מקורב למלכות שמע את הדבר וסיפרמיד לאסתר המלכה

היא גילתה מיד לבעלה - שניצל ממות בטוח על-ידי אשתו ודודה.

 

קריין: בינתיים הייתה התפתחות חדשה.

 

המן: אני המן האגגי. האיש הכי חשוב בממלכה אצל  השליט אני הראש.

אל מרדכי – תשתחווה לי מיד כמו כולם, אני מורם מעם במצוות אחשורוש.

העם הזה...גאה ולא משתחווה. בגללך אוציא צו חתום על כל היהודים

להרוג את כולם. כבר קבעתי תאריך, גברים, נשים וילדים

 

מרדכי: יש לי שק על הראש ...אפילו שאסור במצוות המלך אחשורוש...

 

אסתר:מה קרה לדודי? שמעתי שמועה. אני סגורה בהרמון.. כה רבה הרעה!

 

הקריין: המן הרשע הכין עץ גבוה לתלות עליו את מרדכי דודה של אסתר המלכה

אבל היא הייתה תכמנית , היא עשתה תכנית והזמינה את אחשורוש למסיבה.

 

אחשורוש: את מי הזמנת אסתר? ומה הסיבה למסיבה? אהה את היועץ שלי המן!

 

אסתר: שתה מלכי מהיין, טעם מטעמים.. האם לא שמעת? לכן המן מוזמן

יש בממלכה צו המלך להרוג את כל היהודים. עכשיו אני ודודי מרדכי מנודים,

אם אתה אוהב אותי הצל את נפשי – אני יהודיה ולפי הצו עלי בקבר לשכב.

 

אחשורוש: מי הוא האיש הרע שכל זאת החליט? אחת דתו להמית....

בצעקה: המן...שמעתי מאסתר שהוזמנת לכאן...אתה שותה כל הזמן בלי בושה..

 

אסתר: מצביעה על המן: הוא האיש, רוצה להרוג אותי, את כולנו, למה שאחריש?

 

המן: מנסה לתפוס את רגליה וידיה של אסתר ולהתחנן, הוא שיכור ונופל עליה...

 

אחשוורוש: לתלות את המן הרע על עץ גבוה. מה הוא חושב" שאני מלך הרוע?

 

מרדכי: מהיום אתה יועץ המלך לכל דבר ועצת המן הרשע תופר.

 

הקריין: משתה הארבעה עשר בחודש אדר, הפך למסורת. הפור (גורל) הופר

האבל הפך לחג ששמו על שם הפור- פורים. להבדיל מיום הכפורים.

היום סעודת פורים אוכלים, שרים, שמחים, וה 'פורים שפיל'... אותו מציגים.

ההפתעה / אורה עשהאל

 

נעמה ישבה בכורסא היחידה בדירונת הקטנטנה שסידרו להם ההורים מאחורי הבית. מבחוץ ספק מוסך, ספק מחסן, עטור מטפס ארנייה לוהבת שבעונה זו עדיין אינו פורח, כך שהבַּיְתוּת נראה ממש ירוק.

רגליה טבלו בקערת מים פושרים, ולידה על שולחנון הונחו כלי תשפורת, קופסת סיגריות וגפרורים והנייד.

שערה הארוך היה מרוח כולו בצבע חצילי ופיסות נייר אלומיניום שנראו כפרפרים זוהרים החביאו קווצות מתחמצנות שתיראנה אח"כ כמשיכות מכחול צהבהבות בשערה הערמוני השופע.

פניה הוריקו בזכות מסכת האבוקדו הנדיבה שגלשה גם לצווארה ושדיה ועיניה מוסגרו בעיגולים לבנבנים צהבהבים של מסכת חלמון ודבש עסיסית.

היא הרגישה כמו לאחר בקבוק בירה טובה. נינוחה התנדנדה במקצבי הבלוז שהסתחררו בחלל המצומצם – חדר כלבו לשנה ואירוח, מטבחון פתוח לחללו ושירותים שהכילו מקלחון ואסלה, אפילו כיור וארונית.

כשנפל לה האסימון שיש לה כמו כלום ארבעים ושמונה שעות לעצמה, ערכה רשימה ופעלה בהתאם.

יוֹדן היה בחו"ל בענייני עבודה, וממילא טרם החליטו על חופה. הקפדנות שלו שיגעה אותה. היא לא יכלה להשאיר אפילו חולצה על מתלה מחוץ לארון. הוא בחל בריח הסיגריות וחרצן של שזיף במעפרה נראה לו ממש טינופת. "נחליט כשתחזור" אמרה לו.

ההורים שלה נצלו את חופשת הסוכות. סגרו את המשרד ונסעו ליומיים כך שגם לה, היה חופש מהעבודה במחיצתם ומנוכחותם בבית הגדול. אחיה התאומים היו בקורס בצבא ואין מצב שיגיעו הביתה.

היא רוקנה את הארון. מיינה את הבגדים והשרתה בכיור ובשתי קערות את כביסתה, תלתה את בגדיה להתאוורר, ארגנה לעצמה מסכה לטיפול הפנים. השעה הייתה אחת עשרה בבוקר והיא התכוונה לטפל באצבעותיה כששמעה את הצלצול.

זה היה יודן. "תשמעי חמודה. יש לי הפתעה נ ה ד ר ת. ההורים שלי החליטו להגיע לישראל ולבלות בה עד שמחת תורה. הצטרפתי אליהם. כששמעו עליך התחילו מהזה ללחוץ שהם רוצים לפגוש אותך. הם עוד רוצים להספיק לאילת כך שאת הראשונה בתור. נגיע עוד שעה, אולי שעה וחצי. את יכולה לחכות לנו בבית? זה הכי טוב..."

נעמה בלעה את רוקה, היא ממש נחנקה, בא לה להתעלף, להעלם, להתנדף... בא לה לגדף! אבל היא כחכחה קלות. המוח שלה עשה סיבובים בקדחתנות, כמו שמיניות באוויר, כמו סחרחרת בקרקס. "הסוכה" היא אמרה לו. "תחשוב כמה נעים יהיה להם לפגוש אותי בסוכה. זה יהיה ממש חגיגי. תכנסו ישר לסוכה כשתגיעו, ההורים שלי נסעו. תתקשר אלי מהסוכה כשתהיו שם ואני אבוא."

"איזה רעיון מגניב, תמיד יש לך כאלה", שמעה אותו מהצד השני בעודה מדדה אל מול הראי, מסירה את המסכות ונייר הכסף ופותחת את ברז המים במקלחון היא הוציאה את כל כל האוויר שהיה לה בגוף כבר בצבע אפור בהיר ונשמה לתוך ריאותיה אוויר חדש, רענן.... מי אמר שיש מצבים בלתי אפשריים? חלף בראשה.  

סיפורון שנולד בחנוכה התשא"ע:

 

קניונים זה "פוּיָה"? / אורה עשהאל

 

חזרתי בזה הרגע ממסע נפלא ל"קניון שבעת הכוכבים" בהרצליה, באמצע הריצות של יום חמישי שבכל העשור\ים האחרון\ים אני אומרת לעצמי – תפסיקי... קניות זה סתם בזבוז זמן וקניונים זו רעה פוסטמודרניסטית ו.. אם לא אז – אולי תספיקי עוד שיר ועוד סיפור ועוד מאמר ואולי אפילו עוד ספר...

אבל בימים האחרונים יש לי מן סחרחרת כזו של מציאות ווירטואליה מתחברות שאני חייבת, ממש מתפוצצת, לספר לכם עליה.

אולי זה התחיל בגועל נפש של אנ"י, שאחרי שהשקעתי ברצינות וביושר ומכל הלב של מושגי המאה

ה-19  בהקמת איגוד לנשים היוצרות, התחילו להכפיש ולבייש ולהציק ולקנא ומה עוד לא, עד שהחלטתי לרדת מזה, להרפות, לותר ולהיות 'סירה ריקה' ואפילו דקיקה כנייר האורז הסיני שהוא דווקא נפלא לציור. מהלעשות לא מתאימות לי מלחמות של כוח. אבל אז התחלתי לחשוב... אחרי עשר שנים של לראותן ולקראן ולשמען ולכבדן... איפה החברות האמיתיות שלי? ומהזה בכלל חברות וכאלה. אז לאחר איזו תקופה די ארוכה של שקט חברתי עם הזוגיות וההורות והסבתאות שהם תמיד חלק מהיומיום שלי, בא לי להפגיש את החברות שאולי כן עוד נשארו לי ושממש לא מכירות אחת את השנייה. שלא היה לי זמן בשבילן כבר שני עשורים כמו כלום, בתוך האקדמיה והספרות היפה.  החלטתי וקבעתי לארח עשר בכל פעם ולפחות פעמיים. פתאום גם תפסתי שאפילו אם חלקן רק שכנותי הוותיקות ואחרות "חברות לחדרי הנפש ולא לחדרי הסלון" אולי בכל אופן יש וקיימת חברות אמיתית ולא צריך להיתפס לקטע הזה של הבדידות שהוא מהזה מסוכן בעידן האגו החוגג שלנו.

אז מה שקרה זה שהזמנתי בחג החנוכה את בנות הדודות שהן חברות בדם ואת האחיות של אבא שלי ש'דודה דינה נתנה לי דם' כבר בת אולי תשעים ודודה טובה נראית כל פעם יותר צעירה מרוב הצרות ומה שקרה זה שהדודות ובנות הדודות הביאו לי, בחברת הבעלים של הבנות דודות, שהם מתנה בפני עצמה, כלים לבנים וקומקומים יפהפיים לשולחן. פתחתי ונשבר לי הלב שבעצם יש לי מה שקיבלתי ואין לי מהשלא קיבלתי. אבל היות והזמנתי קבוצת חברות, שתבוא בדיוק מחר, כמו שסיפרתי לכם, אז הלכתי לי לקניון עם העטיפות והכל ומצאתי את 'גולף אנד קו' שזו מין רשת כזו שיש בה כל טוב ומחלקות ובדיוק את הדברים שחסרים לי בכלי בית וגם מסתבר שהם מהזה נוחים להחלפות, כמו אצל הילדים בשכונה שלנו כשהייתי קטנה בעניני גולות ובלורות. אז תתארו לעצמכם שאחרי שאתמול תמונת טשרניחובסקי בכבודה ובעצמה הזמינה אותי להיכנס לפיס בוק, אחרי שמלחין צעיר הזמין אותי ליוטיוב, גם מצאתי את ההשלמות הנדרשות כדי שמטבחי יראה צעיר, רענן, מודרני 'שיק מניפיק', כמו שצריך שיהיה אצל גברת שכבר מזמן צובעת ת'השערות ושהרהיטים שלה הם מהסבתא של הסבא ומהורי בעלה.

אתמול ביליתי עם סיפורי רחל המשוררת בבית הסופר ואח"כ נכנסתי סופסוף לפיסבוק כי מעולם לא יכולתי להתנגד לשאול טשרניחובסקי שבית הסופר שלנו על שמו. שלשום נכנסתי ליו טיוב ולמייל שלי עם מכתב.. שרק אעשה דבר ועוד קצת ואשמע ואראה שירי מתנגן שם...

בהמשך – היום התרוצצתי במדרגות הקניון. גם קיבלתי הבוקר מייל מיעל שאשלח לה חומרים לבניית בלוג ב'בננות' וגם פוסט ראשון. תגידו: 'פוסט' זה מהמלה דואר בשפתנו המתאנגלזת? מה שלא יהיה, נראה לי שהמשלוח המילולי הזה מדגים לכולנו שהוירטואליה כבר מזמן חלק מהמציאות ומי שלא נמצא בה חי במציאות חסרה משהו. אני כמובן זוכרת את המקרה הנורא של ההזמנה לרצח ויש עוד המון דוגמאות של סכנות ברשת בנוסף לשינויים בשפה, ועוד כהנה. אבל מהלעשות העולם של המאה העשרים ואחת הוא כבר מזמן משולב ב'רשת הכלל עולמית ' זותי לפי האקדמיה ללשון: מִרְשֶׁתֶת ובמציאות הזו אני נולדתי מחדש וכרגע בערך בגיל הגן. משפיע עלי טוב.

איך נצלו חיי סבא עשהאל בזכות היין / אורה עשהאל

נכדי אופיר מספר:

 

הארוחות המשפחתיות שלנו, בבית סבתא וסבא, בימי ששי ובערבי חגים, זכורות בזכות הסיפורים. אני מחכה לארוחות שבהן מתכנסים הדודים ובני הדודים, מרימים כוס יין לקידוש ומספרים.

בארוחות אלה השולחן ערוך למופת, המפה לבנה, כולם צריכים להתנהג בנימוס ובזמן הקידוש והברכה על החלה חייב לשרור שקט. אחרי הקידוש, נותנים טעימה, מכוס הכסף הגדולה, אפילו לקטנטנים...

רק אז.. לאחר הברכות, מתחילה הסעודה שאפילו המחשבה עליה עושה לי טוב בנשמה.

אז פעם אחת כשהייתי כבר בכתה א' ונתנו לי את כוס הקידוש, הצחיקו אותי בני הדודים וכל כל היין האדום נשפך לי על המפה הלבנה וזה נראה כמו כתם דם שהלך והתרחב. התחלתי לבכות וסבתא שלי – הסופרת אורה עשהאל, שהיא אימא של אימא שלי והנכדה של עשהאל פוחצ'בסקי בנה של הסופרת  נחמה פוחצ'בסקי ,ספרה את הסיפור של אותו יום ששי שאני אף פעם לא אשכח ואימא שלי  בינתיים ארגנה את השולחן להמשך הארוחה.

בסיפור האמיתי, שהיה בימי התורכים, גיסו את בני המושבה ראשון לציון ובכלל את הצעירים של ארץ ישראל לצבא התורכי. בהתחלת מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, לקחו אותם אפילו לשבע שנים, אם הם חזרו בכלל אחרי הרעב והמחלות והקרבות... אז כשכנסו את כל צעירי המושבה ראשון לציון בבית הכנסת הגדול והקיפו אותו בחיילים, סבא עשהאל, שהיה המאמן של מכב"י, קפץ מהחלון בקומה השנייה של בית הכנסת ועבר מחצר לחצר במושבה. הוא התחפש לערביה, השיג חמור ורכב עד לטרון. שם היו נזירים גרמנים שכידוע הם היו בברית עם התורכים. סבא עשהאל שלי לימד אותם לטפל בגפנים ולהכין יינות , בהסכמת השלטון התורכי. הרי סבא מיכל, האבא של סבא עשהאל, נשלח לארץ ישראל על ידי הברון רוטשילד כמדריך חקלאי והיה מומחה לגפנים ועשהאל בנו הרי התחיל לעבוד בכרם מיד כשסיים את בית הספר היסודי "חביב"... אז כשרצו לגייס אותו כבר ידע לטפל בגפנים ולהכין יין.

תמיד מספרים אצלנו סיפורים של שבעה דורות, לפחות, בארץ ישראל ואפילו על הדורות הקודמים מאיפה שבאו, מהגולה. אבל הסיפור האישי שלי, הוא הסיפור על היין שנשפך  וכיצד הצילה המומחיות בגפנים וביין את חיי עשהאל, המשורר הגנוז, סבא של סבתא שלי.