רשימות וביקורות עלי

"פיסות אישה" - אורה עשהאל / משה גנן על "פיסות אישה", כמופיע באתר "פרשן"

 

ישירות ופתיחות הנם מהמאפיינים את קובץ סיפוריה הקצרים של המחברת אורה עשהאל. כשם הספר "פיסות אישה" כן מורכב הקובץ מתמונות שונות מחיי נשים שכולן לבסוף מתחברות כאותה האחת, שהיא המספרת, הפונה כאן לרובדי חייה, ומתחקה אחר התפניות בתקופות השונות. מופיעה כאן לפנינו ילדת החוץ מהקיבוץ, הרעיה הצעירה במיטתה עם בעלה, האם לנערה המתבגרת. הנה היא בארץ, הנה היא בארץ ישראל המהווה את הרקע הגיאוגרפי לרוב הסיפורים, אם בתל אביב, בנופי הקיבוץ, בראש פינה או בצפת. והנה היא בטיוליה בטורקיה,בברלין ובהודו.

 

זוהי ספרות נשים, שכאמור מהווה מעין אוטוביוגרפיה המוסווית היטב. סיפוריה של אורה עשהאל מזכירים את שירתה של רחל: "רק על עצמי לספר ידעתי צר עולמי כעולם נמלה," שכן הם מביאים אותנו להבנה שהמשמעות האמיתית ביצירה הכתובה, אינה מה שאנו כותבים מעולם דמיון רחוק, אלא מה שאנו יודעים לספר על עצמנו - מה שבעצמנו חווינו, רק בכך נוצרת ספרות אמת.

 

כדרכם של סופרים, הכותבים מניסיון חייהם וחוויותיהם, אם בגוף ראשון או שלישי - המשמש ככלי להסוואה מעטה, מלבישה אורה עשהאל את גיבורותיה במקצועות שונים, בשמות שונים, אולי גם בתנאי חיים שונים, דבר המתבקש בתארה את גיבורותיה בסביבות שונות ובתקופות שונות של חייהן. תמונות שונות מחייה משפיעות עליה לתיאור מצבים שהנם לעתים על גבול האימה. הישיר והבוטה המבקש לשקף ולהציג את המציאות על כל פרטיה ורבדיה מוסר את מקומו למדומיין והמוסווה, לאימה הסוריאליסטית. וכבר בסיפור הראשון "סימנים אדומים" אנו פוגשים את האישה שכאילו כל עולמה מוכתם בדם: עט ממנו נוזל הדיו האדומה מסווה בסיפור את הצבע האדום המופיע על שוקיה ובגדיה. בסיפור אחר, לאחר צירי לידה כואבים, היא יולדת מחשב פנטיום. המחברת מגשימה את דמיונותיה ומשווה להם פני מציאות. צירי הלידה מבשרים את הולדתו של הסיפור שהיא כותבת זה עתה.

 

בסיפור אחר הולכת הגיבורה לאיבוד - חלום פרוידיאני ידוע ששימש חומר לסופרים רבים- העיכוב, חוסר המוצא, אבדן הדרך והרגשות המתלווים אליהם כבדידות וחוסר הישע ואותם 'עוזרים' שונים שצצים יש מאין והסומך עליהם הריהו כסומך על קנה רצוץ - מקור כל אלה אולי באבדן ההורים או הפחד מפני אבדן ההורים.

 

החלום הוא מולדת הסוריאליסטי ואכן כמה מסיפורי הספר מהלכים על גבול החלום. תיאור המציאות מוסר את מקומו לתיאורי זוועה מעולם החלום המציג גופות מבותרות , תּוֹלָדוֹת של מעין דמיון פרוע שלא מהעולם הזה כערך נגדי לתיאורי המציאות המתבססים על יכולת ראייה והבחנה מדוקדקים, המופיעים לא אחת על גבול הטריביאלי.

 

המיוחד בספרה של אורה עשהאל הוא בכך שהעולם השפוי מתהפך והופך לעולם סיוטים, כואב, אף מחריד. הדמיון מצייר לפניה קטעי רצח בדם קר, ללא שיתוף רגשי, בלא קול וזעקה, מתוך הרחקה. הַגֵּו מבותר לפיסותיו - הוא כאילו לפני עיני הקורא, שאין לו דרך אלא להפנות את מבטו מהזוועה. ככלל- שולטת בספר גופניות רבה וקיים תיאור פעולות הגוף כהווייתן, וזאת ללא כחל וסרק, בישירות, כהבאתן. מתוארים כאבי בטן, הנדמים כהריון, כצירי לידה של אישה צעירה. יש תיאורי השינויים החלים בתוך גופן של הנשים הגיבורות - תיאור הזדקנות, הוספת שערות הכסף, התקמטות העור. מופיעים גם תיאורים הקשורים בחיצוניותן של הנשים. הסופרת מתארת חנויות בוטיק נסתרות בנבכי ערים זרות, ותלבושות נשים למיניהן על צבעיהן. אחד הסיפורים אף נקרא על שם אחד הלבנים שהבת לובשת. הסיפור סובב סביב תחתונים ירוקים שאבדו במקום עדין, והם מעידים על חיי נערות מתבגרות, המחליפות את בני זוגן, אצלם התחתונים הולכים לאיבוד...לשון הסיפורים קלילה בדרך כלל אך סיפור זה כתוב בשפת עגה, סלנג, של ארץ ישראל הצעירה.

 

גישה אחרת לחיי אישה הוא ליד אִישָׁהּ, כרעיה ואם. אם כי אין הסיפורים עוסקים ישירות במכמני הפמיניזם, הוא מובלט בסיפור העוסק במצב האישה במשפחה (עמ' 12), מול בעלה הרואה בה קטינה, כמעין צעצוע, במובן מסוים נחותה לו, משנית לו, שהרי הוא העיקר. במובן זה הסיפור מהווה גם דין וחשבון על מצב האישה בעולם, בו הגברים הם אנכיים, אגוצנטריים, שתלטנים, מתנשאים, מוגבלים וצרי אופקים המשתמשים באישה רק למילוי צרכיהם הפיסיים ונושאים עיניהם אל האישה הצייתנית, הנכנעת לרצונותיהם.

 

בסיפור מובחנת שאיפה להשתחרר מהגברים רוחנית, להיות אישה עצמאית. במה תתבטא עצמאותה? האישה מבקשת לה פינה משלה, פינה נפרדת בה אין עין הבעל שלטת, כדי שהיא תוכל לבנות את עולמה הרוחני, שתוכל ליצור ולהגשים את עולם חלומותיה, פינה בה תוכל להקדיש את חייה להגשמת עצמיותה הנפרדת.

 

עיסוקו של הספר במצב האישה מתברר גם לפי חומרי הקריאה המפורטים בסיפור של הגיבורה. היא קוראת בעיקר ספרות נשים, בהדגשה על קיום ספרות כזו ועל מקום האישה בספרות העברית הצעירה וזאת להאדרת האמונים, הלויאליות, שהינה כמעט בלעדית, שרוחשת המספרת לספרות הנכתבת על, או בידי נשים. אגב, הגיבורה, ליד לאה איני נעמי רגן ואחרות, קוראת גם את נפ"ש, היא נחמה פוחצ'בסקי, מחלוצות ספרות הנשים של היישוב העברי בארץ ישראל בימי העלייה הראשונה, ואולי מהסיבה שהיא גם אם סבה של המחברת.

 

סיפורי אורה עשהאל מתרחשים, ברובם, כאמור, בארץ ישראל, כאן ועכשיו. בסיפורים משתקפים פני החברה הישראלית המודרנית. זו אינה חברת חלוצים כובשי השממה, חלוצים אפורים כשק בבגדי חאקי ותכלת. אנו חווים תוך כדי הקריאה עולם מודרני, בו מככבים המחשבים שהם מאמצעי התקשורת העכשווית.

 

המחשב מוצג כמי שממלא תפקידים מרובים בחיי האנושות. בסיפורה של אורה עשהאל הוא מסוגל לחשב אפילו את תאריך הלידה הקרב. האדם המודרני הופך תלוי-מחשב, אמצעי המנחה אותו בדרך חייו, יועץ לו בענייני נישואין ובריאות, מחזקו בצערו והוא איתו בשעת אבלו. הוא מהווה לו שעשוע, בילוי, וגורם לו שמחה וצער. האדם חי עם מחשבו יותר מאשר עם בני משפחתו, עם אשתו וילדיו. אדרבא, המחשב הופך להיות בנו - כבסיפור שהזכרנו בו הגיבורה יולדת מחשב. בלי המחשב אין לה קיום שהרי כשהמחשב איננו מוצא את הגיבורה בקרביו, היא אינה קיימת.

 

אחת מהטכניקות של סיפורי עוועים אלה, המצטיינים בסוריאליזם מובהק, היא הגשמת מטפורה. הסיפור "תיקנים" מבוסס על ההערכה שהגיבור-הצייר מצליח ליצור תמונות חיות. אי לכך הוא מצייר תיקן היולד עוד אלפים כמוהו - הרי הוא חי. הם מטפסים בכל מקום בדירתו ומשתלטים על חייו.

 

לא נוכל להתייחד ברשימה זו עם כל סיפור וסיפור - קצר המצע מלהשתרע והקורא יקרא ויתרשם. לשון הסיפורים היא חדה וחלקה, ישירה, מתארת את המציאות בהתאם לנתוניה, ללא כחל וסרק. היא אינה טעונה באזכורים לשוניים קדמונים ובמהמורות, אינה מעוררת אסוציאציות לספרות הישראלית מהעבר. בקיצור, זו אינה לשון עמוסה, אלא קלילה ועכשווית. וכבר הוזכר השימוש בסלנג צברים. "הוא היה בענין של לטייל": "גם כן טיפוס": "ואולי...מה אני יודעת". קנינו " בכלום של כסף ממש" (עמ' 34) ואורחי ביטוי צעירים כמובאים לעיל.

 

עם כל הישירות והבוטות, ועם חשיפת סודות חייה וגופה של האישה, זהו ספר קריא מאוד הכתוב בשפה נעימה וקלה לקליטה. המתרחש בספר - למרות האלמנט הסוריאליסטי המובחן כל כך - מתרחש על פני האדמה ולא בשמים. אין בספר עיסוק בהישארות הנפש או בגורלה אחר - המוות. הכול קורה ומתרחש כאן ועכשיו.

אורה עשהאל - "נותנת וחוזרת ונותנת כל מה שיש בה" / אדלינה קליין על "פיסות אישה"

 

הסופרת ד"ר אורה עשהאל, פרסמה חמישה ספרי שירה: "כאישון העין", "פנים לרשת", "מסגרת לדומיה", "שירי אי אפשר" ו"רצפת הזמן"(ספרי עיתון 77, 1996 -2006 ). כן ערכה והפיקה את "הזכות" ספרו האוטוביוגרפי של אביה אברהם שור, (עמיאור, 2005) והייתה היוזמת והשותפה לעריכת הרומן "במדרון" מאת סבתה הגדולה הסופרת נחמה פוחצ'בסקי (ספרי עיתון 77, 2004).

ה'אני הביוגרפי' שלה מוכר לנו מתוך "שירי אי אפשר" : ..."בַּמֹּחַ שֶׁלִי  - הַתְּמוּנָה: אֵם וְיֶלֶד/הַאֵם לֹא שֶׁלִי/הַיֶלֶד – לֹא אֲנִי (ע' 79).

באותו ספר שירה היא מתייחסת להוריה : ... "כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי מֵחָדָשׁ/אִמָּא, לָבְשָׁה צוּרָה/ אַבָּא נִהְיָה אוֹת/סָבְתָא עָדָה, מִן הַסְתם,/מְטָאפוֹרָה/סַבָּא נוֹתָר עֲשָׂהאֵל/מַזְכִּיר לִי אֶת "בַּמִּדְרוֹן"/ שֶׁהָלַכְתִּי אִתוֹ כָּל הַדֶרֶךְ/ בִיְרִידָה לְצֹרֶךְ עֲלִיָה/מְפָרֶכֶת"(עמ' 49).

בעקבות כך באה ההשלמה והופיעה התקווה:  "שׁוּב בָּאתִי אֶל דֶלֶת סְגוּרָה/...../נְעוּלה מִחוּץ לְבֵיתִי שֶׁלִי/חִפַּשְׂתִּי וְחִפַּשְׂתִּי אֶת הַמַפְתֵחַ הַמַתְאִים/עַד שֶׁמָּצָאתִי – הֶבְזֶק הַמַחְשָׁבָה:/ "אֲנִי עַצְּמִי נַעָלְתִי דַּלְתִּי/בָּהּ הַמַּפְתֵּחַ הַסּוֹגֵר הוּא הַפוֹתֵחַ"...(ע' 52). המובאות שהבאתי משיריה קשורות להתייחסותי לסיפורים בספר "פיסות אישה" בשל המכנה המשותף הקשור בגורמים האנושיים שהנם האני, הבית והמשפחה.

הפסיכולוג אברהם מסלו, בנה תיאוריה העוסקת במניעים ומקשרת אותם למדרג הצרכים האנושיים. הסכֵמה התיאורטית שלו הינה פירמידה שבבסיסה הצרכים הפיסיים והקיומיים ובקדקודה המימוש העצמי. לפי סולם הצרכים של פירמידת מסלו הגוף והנפש חייבים להיות מאוזנים מבחינת ספוק הצרכים הבסיסיים והרוחניים. באם קיים חסר יש צורך למלאו לשם איזון ויציבות ולכן עשויה להיות נסיגה, לרמה נמוכה יותר, בשלבים שונים בחיים או בגלל אירועים חיצוניים. החסר בתזונה או באהבה מבקשים השלמה, ורמה שאינה ממומשת לא תשמש כגורם מניע ולא תאפשר מעבר לרמה גבוהה יותר.

בספר הפרוזה החדש של אורה עשהאל "פיסות אישה" אנו מתעמתים מיידית עם אותם מוקדים של חסר השואפים להשלמה ושאתם התמודדה גבורת הספר לאורך הסיפורים השונים ולהם יכלה.

מדוע בחרה הסופרת בשם: "פיסות אישה"?! מדוע לא השתמשה במונח השלם 'אישה'? דבר שהיה אולי מעורר מחלוקת ציבורית וויכוח בקרב העוסקות באג'נדה הפמיניסטית...   מסתבר כי אותן 'הפיסות' עליהן הצביעה כשם לספרה, מעוררות אמפתיה ותהודה, הן מצביעות על חולשה נשית, מרירות, צער, ובעיקר חוסר ישע, סימנים הפזורים לכל עבר בספר ויש ללקטם מכל מקום אפשרי, כאשר הם מובאים מהעבר מההווה ומהעתיד וניתן לאחותם אל פסיפס של עולם מיותם וזנוח. גם תמונת הספר, פרי מכחולה של אדריאנה נווה, למרות הנינוחות (כביכול) בה שרויה אותה דמות נשית שחציה יושבת/שוכבת/מרחפת – הרי היא מצביעה על  אווירה שיש בה דריכות סמויה בלתי ניתנת לתפיסה. מאחורי הדמות לא נמצא כסתות, ומעל ראשה אין הגנה של תקרה. מבטה אינו ישיר, היא צופה במרחק רב מ'נפשה' אל נוף שומם ופתוח. אין דלתות ואין חלונות. רק קיר חוצץ בינה לבין האפשרויות – אולי להמריא?! כאותו ברבור שהיא חולמת שהיא רואה בעיני רוחה במדבר הצחיח המונח לפניה.

הנה כי כן, אותה חזות, מקבלת מימד אנושי מאד וחשוב בספר. והמחברת ה'כל יודעת' מריצה את הדמות ממושבה הקבוע שבשער הספר  כך שהפיסות הנשיות שלה שבות, מתאחדות ומתחברות אחת אל רעותה, בעת קריאת רומן-הסיפורים.

ברוב הסיפורים מופיעות דמויות נשיות אימהיות החיות  את רגעי העצב והאושר של ילדיהן. אנו חווים לעיתים מימד מינורי ולעיתים מימד  תלת-מימדי של ניסיונן  להגן על בני משפחתן בכל רגע נתון. למעשה האימהות הן המובילות והדומיננטית בספר. כשבני הבית נקלעים לצרה האֵם תמיד שם למענם.

כך בספור "תיקנים" מצליחה האֵם, יהודית, להציל מבעוד מועד את בנה הבוגר שנפל למשכב בעיר אחרת.  היא מוצאת אותו שרוע על הרצפה שקוע בחום גבוה ובהזיות כשדמותו מכוסה בתיקנים... (ע' 26).

בסיפור "נחש מסוכן" האם מופיעה כעקרת בית שכל עולמה נתון  לעול הבית ולגידול הילדים והיא מתמודדת הפעם מול נחש מסוכן בעוד הבעל מצוי בנסיעותיו העסקיות בחו"ל... (ע' 147 ).

"הבית המכושף בנס הרים" מספר על האישה - האם  שמצליחה להתמודד עם 'בית קיט', בנוסף למשק ביתה היום-יומי כאשר הכישוף מאפשר את התמודדותה (ע' 57).

"תחתונים ירוקים" מציג את  הדמות האימהית כמעורבת רגשית בחיים הרומנטיים של בתה (ע' 32). ב"רוכבת על מטאטא" מגוללת הכותבת סיפור מעט  שונה מהקודמים, הפעם הגיבורה הינה אשת איש ועקרת בית הנתונה למרות בעלה והחיה במין בועה של פנטזיות שבנתה לעצמה. היא חיה במציאות המאפשרת לה לחולל טיולים סביב לעולם עם 'מטאטא של מכשפה' ולרכוש  כל מה שחפצה בו מבלי לתת דין וחשבון לבעלה, שכל עניינו מתמקד במין ובתזונה והיא חשה בעולמה הבדיוני שגם במטבח השתלט הבעל כ'קצב-טבח', וחגג את ארוחתו הדשנה באכילת גופתה... (ע' 39 ).

הנה כי כן, ייתכן  שאותן 'פיסות' של הקרבה באות על מנת שתהייה מושלמת  כאֵם, הנמצאת תמיד במקום ובזמן הנכון  אליהם היא נדרשת, כרעייה המספקת את צרכי בעלה וכעקרת בית המנהלת את משק ביתה בסדר מופתי. הן, הפיסות, מהוות את המרכיבים המעניקים בידיה את תעודת האושר של מהות קיומה כאשר המושג 'שלמות' הוא מושג מאד כוללני ורכושני שהיא חווה אותו ביומיום שלה. איפה תוכל לשבת ולחשוב ולהירגע מכל זה...? היאך תושג השלמות?  מסתבר שלא רק שמין 'חיה' שכזאת, ה'שלמות', אינה בנמצא, אלא שהאני של הגיבורה  אינו מעניין אף אחד מלבדה. וכך, בעת מעשה גבורה והצלה שעשתה לאישה אלמונית שנקלעה למערבולת בעת ששחתה בים, הרהרה אדווה:

... הן היה זה לא מזמן שכמעט מסרה את נפשה, נותנת וחוזרת ונותנת כל מה שיש בה, עוד ועוד עד להתמסמסות.../... היא אמרה כן לכל בקשה וניסתה לרצות את כולם. כך במקומות עבודתה, כך עם ילדיה משפחתה וידידיה. תמיד נדמה לה שלא עשתה די (ע' 75).  והמחברת 'הכל יודעת' מוסיפה באותו סיפור, "האישה מחוף סידנא עלי" :

 ... במשך הזמן למדה אדווה לאהוב כל רגע בשפת הים. היא למדה את השפות השונות בהן דיבר אליה הטבע, היא הוקסמה משפת המים, משפת השחפים, משפת האצות, משפת הסימנים בחול, מהשינויים המעוררים אצלה שאלות שהיא שואלת מי שאינם אנשים... "סלעים – האם כולכם מצבורי אבנים שהוצמדו ביד אדם וקרסו למים לתת למשברים מקום להישבר, לעטוף ולחבק". והם עונים בקולות של רוח וגלים ברורים האומרים: "אנחנווו גם מהטבעעעע וגם ששששל בנייייי אאאדדדדדםםםםם". (עמ' 72).

ובהמשך, התחילה להרגיש שייכות וכך נכתב: היא חשה את מכחול המים מלטף בבשרה, את החול בכפותיה, שמעה את רחש הרוח, והרגישה שהנה היא חיה ותמשיך לחיות. חשה פרפורים קטנים בבטנה עולים כלפי חזה, מרגישה נאהבת, נחשקת, רצויה ושייכת לחוף ולבוקר הנהדר. ובכל זאת הגיבורה שקועה ברגשות אשמה של עצם היותה, דבר שהוטבע בה בעת צאתה לאוויר העולם. וכך נרשם בהמשך ... רק אתמול חזר אביה לנסות ולהעביר, שוב, רגשות אשם מעצמו למעגל שלה והיא ידעה לענות לו: "אני נשארתי בחיים ואני לא אשמה". אבל המחשבות אינן פוסקות, כמו וילון של קצף גלים, בינה לבין עולם הדברים. מסתירות עוטפות וחוצצות בינה לבין כל האנשים, כל הדברים...

מחזור הסיפורים העוסק בילדותה של גיבורת רומן-הסיפורים, מובא בחלקו השני של הספר ובו החלק הקשה והטראומטי בחייה של הילדה, רננה, כאשר היא כבר בגיל 'הזכירה' המהווה גורם משפיע על ההמשך... בסיפורים אלה חווה הקורא השתלשלות טראגית של אירועים בילדות יתומה מאם שלמרות המצב הפיננסי הטוב של בני המשפחה הענפה, הם לא מצאו לנכון לגדלה בביתם ושילחוה בגיל שלוש לפנימייה בקיבוץ. שנותיה כילדת חוץ בקיבוץ גרמו לה סבל רב והיא ייחלה לשוב אל חיק אביה. כל מבוקשה היה להיות שייכת ואהובה, דבר שנחסך ממנה בימי ילדותה. גם בשובה לבית אביה ספגה יחס קר ודוחה, נאצות וחרפות מאם חורגת, אב שלא טרח לשוחח ולהבין ושהיה עסוק בענייניו. ממבצרה הדל בדירתו  נשלחה לגדול לבית משפחת האם.

שנותיה של רננה בדירת אביה בתל אביב עברו בבדידות, בחוסר תשומת לב ובדחייה. ללא חברים וספרים, ללא צעצועים ודברי מתיקה, ללא אהבה, חיבוק וחום ממשפחתה. שם הייתה ללא חדוות חיים וללא צחוק ורוב הזמן הייתה ילדת רחוב זרוקה ועזובה, לא שייכת לבית, לא שייכת לחברה. היא מזכירה חברים בודדים, שהתגעגעה אליהם, כמו נילי ורענן מהסיפור "ים יבשה". אותם ילדי השכנים שהתגוררו בסמוך לדירת אביה ושהורשתה לשהות בביתם, בעת העוצר שנהגו הבריטים להטיל על התושבים בימי המנדט (ע' 134).

הסיפור "קקאו חם" מרגש עד דמעות. הוא נכתב בחשיבה של ילדה בת שש, דבר הדורש מהכותבת, המספרת על רננה, לדלות מילים, ומחשבות  של ילדה החווה את אכזריות הגורל על בשרה (ע' 97) ובו מופיעות השורות הבאות:

 היא חשבה שהאיש הקטן בקופסה חבר טוב של אבא וגם שלה ולכן נתנה לו לטעום מהקקאו שלה, ויתרה על לגימה שלה לטובת הקריין שאסור לו לצאת משם הוא צריך להגיד כל מה שיש לו מתוך הקופסה...//... אבא לא אמר לה לילה טוב שישה ימים ואחר-כך אמר, "איכשהו נמצא לך פתרון, זה לא יכול להמשיך כך" אבל זה המשיך, משך שנתיים ארוכות וקשות. היא לא כעסה בכלל על אבא המסכן שכל יום הלך לעבודתו הקשה וחזר עייף...// היא חיה תמיד בתחושה של מי שרוצה לסיים את אותו ספל קקאו נפלא שאבא הכין לה בילדותה...

קטע מרגש נוסף, של געגועים למילה טובה מאביה – נמצא בטיול שעשתה בחברתו כשהיא מחזיקה במוט המתכת של עגלת התינוק של אחיה החורג בסיפור: "צריך לצלצל פעמיים" (ע' 120) ... הבינה שהלכה לאיבוד ופחדה שאף אחד לא ימצא אותה...//... לאבא שלה יש תינוק חדש ותמיד אומרים לו שהיא ילדה לא טובה, מי ירצה אותה בכלל"?!...המורה אומרת שהיא לא מצביעה ולא מקשיבה, והאישה של אבא צועקת ומתלוננת שהיא קשה. רננה עצרה את הדמעות שלא התאימו לשמלה היפה שלה (שמותר היה ללבוש רק בימי שישי) ואחרי פרק זמן ארוך מאוד גחן אליה פתאום אבא שלה. פניו היו טובות והוא אמר: "אל תעשי לי את זה יותר אף פעם, את שומעת? דאגתי לך נורא". הוא לקח את ידה בידו ולא עזב אותה עד שהגיעו לחדר המדרגות של ביתם...

הסיפורים מגשרים מעבר למקומות ולזמנים והם מציגים את האישה, שדמותה מתחזקת ומתחוורת לנו בעוד הפיסות מתאחות, שכן המפגש היותר מאוחר התקיים עם האב משבגרה ולה ילדים משלה. וכך רשום בסיפור: "שתי פגישות": ... היא תמיד רגועה, לבושה, ענודה ומאופרת בקפידה. הוא נהנה לראותה מטופחת כל כך בפגישותיהם וגם הוא נוהג להקפיד על הופעתו החיצונית ועל לבושו...//... הם נפגשים כבר יותר מחמש שנים. מדי פעם. הוא תמיד חושש ויחד עם זאת מקווה שיראו אותם ביחד. שיחשבו: "עם האישה הזו הוא נפגש, בגילו... לקח הרבה זמן עד שהסכים לשבת אתה בבית קפה...//... הפגישה הראשונה הייתה מרגשת מאד. הוא לא היה מסוגל להתנתק, רצה להישאר אתה עוד ועוד, והם ישבו יחד ארבע  שעות כאילו השעון עמד מלכת...

(ע' 101).

בסיפור: "צריך לצלצל פעמיים", נפגשת רננה עם אשת אביה פנים אל פנים ובו גם מובאות שיחותיה הקצרצרות עם אביה, דבר המאפשר  לקורא חיבור לזיכרונות ילדות שלא במהרה ימחקו:

... רננה רצה בהתרגשות אל האישה היפה כשידיה הקטנות פרושות לחבקה. היא קראה לאישה "אימא!" אבל האישה המטופחת אמרה בקול צונן..."אני לא אימא שלך". "שבי כאן על הכיסא", הצביעה על הכסא במטבח, ליד הדלת למרפסת...//... רננה הבינה שהאישה הזו של אבא היא האימא של האח החדש שלה. איפה אימא שלה? זאת לא העזה לשאול. האישה לא דיברה איתה כלל. אבא שלה היה עסוק, הוא לא היה בבית, יצא השכם לפני שהלכה לבית הספר וחזר לעת חשכה. כשהחליף אתה עשר או עשרים מילים ביום היא הייתה בעננים מרוב שמחה... (ע' 118).

הספר "פיסות אישה" מסכם חלקיקי חוויות של ילדות בצד חלומות ושאיפות של אישה ואֵם.  הציטוטים המרומזים, שהובאו בתחילת רשימה זו, מספרי שירתה של המחברת, מסייעים להשלמת תמונה בה כל החלקים יחדיו מחברים פנים המגיעות לכדי הגשמה ואולי גם להרבה השלמה ובשלות.

 

שושנה גדליהו הגיבה על הספר "פיסות אישה" באתר 'אימגו' במלים אלה:

 

נכתב ברגישות רבה

הספר "פיסות אישה" נכתב ברגישות רבה. הבעת ההתרחשויות מתאפיינת בתחושה עמוקה, כאשר לאורך כל התיאורים, עוברים כחוט השני מצבים שונים בחיי אישה.
נוגעת בקורא בצורה עמוקה ומיוחדת דמותה של הילדה הרכה רננה, שכמיהתה לחום, אהבה ורוך נתקלת במציאות קשה של חוסר אונים ואובדן ילדותה.
מצבים כואבים אלה של בדידות, וסיטואציה של : "נטישה" מעוררים אצל הקורא אמפתיה ועצב.
כך לפי הרגשת הילדה רננה: "כל כך ריק היה בדירה ומשעמם ועצוב כשאבא לא היה ולא דיברנו אליה בכלל"
היצירה "פיסות אישה" צבועה גם בצבעים שונים. מובאים בה תיאורים של דמויות רב גוניות  מתוך משפחה כמו הסבתא והסבא במסגרת תיאורי נוף ופרשיות חיים.
הדמות הנשית הבוגרת מוצאת תמיד כוחות לבנות את עולמה מחדש, וזאת נקודה אופטימית. אין אלא 
להעריך את היכולת הנפלאה של אורה עשהאל לשתף את הקורא בחוויות קשות ככל שתהיינה, ולמצוא את הנתיב להתבגר ולהמשיך הלאה.

 

ביקורת על הספר "רצפת הזמן" מאת אורה עשהאל-זילברשטיין / אדלינה קליין

 

פרק זמן שיש בו אני

 

החיבור המאד מוצק הקיים בין התבוננות פנימית אל 'סלון הנפש' , לבין ההתבוננות החיצונית אל 'סלון הבית' , מקבל מימד חדש בקובץ הנוכחי.

בתרגום הערוצים: הפנימי והחיצוני, מוצאים נתיב מענג שבשהייה הכמעט מבודדת

אשר שותפתה הקבועה היא ה'אני', אשר שואף לביטוי: תחושות. רצונות. חלימה. חשיבה.  פריצת דרך משלבי ההשראה עד הזרימה הטבעית אל היצירה המתהווה... הן מאבני הבוחן שמציבה המשוררת לנגדה.

בתחילה ניתן לחשוב כי 'הזמן' אינו עוצר מלכת. לפיכך, מעניקה לעצמה א. עשהאל מרחב פתוח למחייה לשם סידור 'מגירותיה' תוך מתן אפשרות לניסוי ותהייה: (ע' 7) ..."חשה את חמימות האיברים החבויה במצעים – במתיקות שאין לה אח"... //..."מעריכה את הזדככות המחשבה -/ פרק זמן שיש בו 'אני'/בלי דחף עשייה/ ותחושת האחר"...

 

את 'ההחלטות' ו'המסקנות'  הבאות אחר-כך, במציאת 'חלקיקי הגיון' באנדרלמוסיה של ה'אי-הגיון', היא נוטלת באחריות מלאה על עצמה מתוך שיקול דעת מובנה.

ההתבוננות המסקרנת והגורפת בחוויה האבסולוטית הפנימית והחיצונית, מוליכות אתה אל 'החשיבה האחרת' . החשיבה הלא סטנדרטית. הדמויות במשפחתה, מקבלות תבנית של גיבורים מהאגדות: (ע' 114-115)... "לדרקונים בביתי יש זנב מכונף מנוצות יען אפריקאית...//יום אחד התבשרתי שהמשפחה גדלה. / לדרקונים נולדו בן ובת...// מעתה מסיעים לי ארבעה שרביטים לשמר על ביתי.//מלטפים בנוצותיהם את הרהיטים/עד ברק ושולחים אותי לחדר הכתיבה,/כדי שתהיה להם עצמאות מלאה"... מכאן ואילך, מותר להתפרע עוד ועוד. אם כי 'המציאות' לא פעם טופחת לנו על הפנים, והזעזוע מוחץ:  (ע' 75)..."בסטודיו חכה לי זאב/משחר לקנח בעסיס תפוזי,/כאשר ממש באותה השעה, לא רחוק , במרכז תל-אביב/התנפצה שמחת פורים  בפגוע"...//..."שבתי לביתי לפותת חרדה/מוצאת את ילדי ואביהם לידם,/ קורא להם מספריהם, הסדורים/במקומם על המדף, בקריצת/"הקוסם מארץ עוץ"...

התנודות המהותיות שבקיום האפור, לבין צבעי הפסטל שבעולם החלומות, מהוות את הנדבך החשוב שהמשוררת מנסה להראותו לפנינו בצבעים אמיתיים. ההחלצות מתוך התופת של האי- שפיות ממציאות דרך אל שביל התבונה. הכניסות אל 'סלון הנפש' והיציאות אל תוך הכרך הגדול וחזרה אל 'סלון הבית'... מעוררים אסוציאציה של 'זמן עבר' המתחבר ל'זמן הווה' שהן חוויות הפרט והכלל ביומיום: (ע' 27 כל השיר) ..."בדידות היא המצב הקיומי./אפשר גם בשנים./ אפשר בקבוצה או בתוך, ההמון./ מוטב לחוש אותה לבד./ בדממה"...  ולאחר בשלות והתבוננות חוזרת 'במגירותיה' החבוריות נמצא חיזוק למשפטה הקודם על הזוגיות והמשפחה:  (ע' 289) ...,"הזוגיות – יתמות ונטישה/במסגרת המעטרת דמויות הורים./וכך – תמונות חיי/משחק ראי-נוע/ שלא הסתים"...

אותה התבוננות, אינה פוסחת על 'סלון הבית' אף לשניה קלה (הכל כרוך בפילוסופיה קיומית):  (ע' 31 ) ..."אפילו אי-הסדר יודע שהוא זמני בהחלט/גולשים אל ההסכמה המאימת בנוחות./כמובן שהסדר הזה מכסה את הספק,/במקומות המכרים הקבעים מראש"...   בהמשך, ניתן לחוש את אותה הסערה מתרגשת גם מחוץ לתחום הצר והמבויית - בטבע עצמו: (ע' 37)  ..."בדממה בחדר הקטן אפשר, בחרף,/כאשר הכל נחבאים בשמיכות העבות,/ לשמוע את הרחשים הטמירים/הבוקעים מהעשבים הצומחים/ואת לפוף החלזונות בין גשם לגשם"...  לפתע, אנו ערים בשיר לתרחיש יוצא דופן המעביר אותנו ממציאות אחת לאחרת להרף עין: ((ע'     )  ..."בחצי הכדור השני/אנשים הולכים הפוך/עם הראש למטה והרגלים הנאחזות /בקרקע שצפויה להתרחשיות ססמיות"...

מה מביא למהפכה כזאת בחשיבה -  שביטויה כה מומחש לפנינו?!  הנסיבות הדרמטיות הכמעט בלתי נתפסות, נאחזות בשעות לא קונבנציונאליות. וכלביאה, היא נזעקת בהמשך וקוראת חמס: (ע' 12) ..."כתפי האדמה  רועדות בבכי עצור// המקומות זוכרים את העבר// משני צידי חומת גטו חדשה/ המבדילה סבל מסבל//בבתים הנהרסים למען דרכי עפר/ אלימות, נושאות גברים בפנים רעולות /זורעי מות ושנאה גואה מעבר לגב החומה"...  

בשל עוולות האדם כוחות הטבע האימתני קמים עליו ומרעידים מתחתיו את היציבות. הר געש מתפרץ ויורק עליו אש וגפרית. התוצאה הסופית עוד לפניו. בגלי צונמי אחד - נמחקים מחוזות, ערים ומדינות, כלא היו. וממחזה אימים זה, שבה המשוררת להתכנס ב'סלון נפשה' ורושמת שורות אחרות: (ע' 97) ..."אני לא יודעת מה יש בה במגרה הסגורה/שאני דוחסת בתוכה את הנירות /המכילים מילים שהתאספו/לשורות חדשות מבקשות/להיות"...

נראה שברגיעה חלקית מהמצב הקטסטרופאלי שבתרחיש הנ"ל, ניתן עוד להתעשת קמעה

ולהיגרר ל'חשיבה חיובית'.  א. עשהאל מחזירה אותנו אל 'סלון ביתה' בדו-שיח חולמני משהו: (ע' 125) ..."כמוסות הבית עוטפות מחסה נחשק מחבק./אפשר שהרעש יעיר את פית העפאים הירקה והיא תחפש בו מחסה מהגשם"...//תספר את ספוריה הירקים הרטבים ותסכים ללגם תה צמחים חם עם עגת שמרים"...  

יחד עם השיג-ושיח ההמשכי שמנהלת המשוררת - בין 'סלון ביתה', ל'סלון נפשה'  אנו מובלים בקסם בלתי נתפס אל 'ניירות הכתיבה' . בכך, א. עשהאל משלימה את הקצוות ונותנות אתנחתה לרגיעה קלה בין הצרכים הרוחניים, לפיזיים - הדומיננטיים יותר.

המימד האחר, בקובץ שירים זה -  כרוך בהבטה כוללנית יותר על החיצוני (אשר מחוץ לשדה הראייה המצומצם). השירים בוחנים את 'הפוסט-מודרני' המכחיש ומבטל מכל וכל את הוויקטוריאני במקום המבוצר ביותר ביחסים שבין גברים לנשים. יש 'פתיחות' בשירים שכאן המדברים באופן ישיר מתוך מודעות גלויה וחדה שאין עליה עוררין (ע'    ):

..."בכלים פוזט-יונגיאניין הלכנו די רחוק/ארבע נשים וגבר אחד/ אולי בזכות ההפשטה"... ובהחלט המשוררת עומדת על-כך: ..."הבגדים נותרו מקפדים/לא נגענו זה בזה"...

אחר זאת באה ההשואה האנטי שמרנית בפן זה, בתיאור סיפוק היצר האוחז במשוררת לנוכח יצירה שהשלימה הזהה במהותו לסיפוק שנוצר מקיום יחסי מין אשר הגיעה עימן

לאביונה. היחס השמרני-ויקטוריאני והכמעט מוזיאוני אשר חווינו ביצירות הקודמות

ב'סלון הנפש' וב'סלון הבית'  מהוות ניגוד גמור לשורותיה אשר הזכרתי לעיל והמובאות כלהלן: (ע' 90) ..."אני אוהבת לבוא ברחם ההולדה/אל תוכן למשש עד לחצוצרות/להיכנס ולצאת רטבה/לספוג את ריחן לחוש את חיקן/עד לקצות האצבעות האוחזות/בעט או פורטות במחשב"...

גם בכתיבתה המוקדמת יותר של א. עשהאל, ניתן למצוא אותן השקפות עולם הקוראות

תיגר על החברה הפרטריאלכלית המקובעת. 'המוח החושב' , עבר אצלה מזמן שלבי הקולוניזציה של 'המתנחלים הקטנים המציקים'. השקפותיה הן יציקה מאוזנת מתוך ירידה מאסיבית אל שורשי הדברים, במגמה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים לפרוץ את גבולות הנורמטיבי, ולהפכן לאלטרנטיבי.

 

א. עשהאל אינה חוששת מפתיחת "תיבת פנדורה" שכן במהותה אינה מקובעת. 'הסקרנות' היא ציר מרכזי המוליך אותה לעימותים תמידיים במטרה ליצור מהחומרים הנחשפים את המירב ובכך להזין ולהמריץ את האדרנלין בגוף הנמצא כל העת בפעולה.  המשוררת מבטאה זאת: (ע' 108) ..."קוף הגבס נראה חושב/יושב מעל ערמת הספרים בגב שפוף,...//...,רגליו משכלות על הדפים./המילים: "רעיונות דרוין"/משמשות כבסיס למבנה"... ו(בע' 101) היא ממשיכה וכותבת:..."לא אוכל לקחת אחריות מלאה,/כאשר בפלנטה שלי קשה למצוא מקום ללא חותם אדם"...  

א. עשהאל, אינה נשבית על נקלה. היא עודה מחפשת את האלטרנטיבי המוחלט שאינו כמעט בנמצא. והיא אכן מתאמתת מול 'אמת' שהיא רואה עיני רוחה כנכונה: (ע' 46)..."אני לא מתעצלת, כותבת:/ להתעצל להתעצל נשמע טוב/אך לא חי טוב/לא מת טוב/מת רקוב/בקצוות/כמה עצוב". יתכן והשיר כפי שהיא רושמת אותו הוא אכן דיאלוג (כלשונה)

עם המשורר דוד אבידן. אבל המחשבות שלה מתרוצצות בכל הכיוונים והדיאלוג מתחיל קודם לכל בינה לבינה ורק אחר זאת נמשך כדיאלוג בינה לבינו ומשם, הופך להיות דיאלוג של נחלת הכלל ופתוח לדיון ציבורי.

יחד עם זאת כיון שהמשוררת אינה מותירה קצוות פתוחות, אפילו לא בחלומותיה שלה: (ע' 72)...,החפושיות הזוהרות/ולבנוני הכרוב/מפחדים להיכנס לחלומות שלך/שאין בם אפילו קור עכביש"...

אנחנו נמצאים למדים מכך, כי 'הבשלות המחשבתית' היא למעשה ה הליך הטבעי ביותר לבשלותה של 'האינטליגנציה הריגושית', אשר מחוברת אל הקומינקציה המתהווה בין

המוח לנפש וחוזר חלילה.

הבטן הרכה של 'הנפש' ניזונה מהאזור המוגן של 'תכולת הבית' (שבמו ידיך בחרת וכו')

הכח הנובע 'מהאזור המוגן' (שבאחריותך הבלעדית) הוא רב-חשיבות, באשר להשלכות הנובעות על החיים הפוליטיים והיצירתיים שלנו כבני אנוש.

א. עשהאל מצביעה על החומרים שישנם באותו 'אזור מוגן' (שבתחולת הבית). אשר

ל'תפיסתה' קיבלו תפנית מכרעת בעולם הסזיפי ולפיכך התלות ב'חומר' שוב אינו מהווה מכשול בדרכה. היא יכולה לתפוס מרחב אחר ולהמריא: (ע' 106) ..."הדמויות היוצאות מתוך הספרים מתערבבות זו בזו, מתחדשות,/ לקראת השנה אסגור את דלתות הארונות/עד כמה שאפשר, הכונניות אינן מוגנות./שם- מעל דליה רביקוביץ באדם: "כל השירים עד כה". עזר ויצמן בשחור "רות סוף", בצידם "קברי הצדיקים בארץ ישראל" ו"נחמו עמי".../ומסיימת: "אין כל קושי להירדם בחדר השני"...

ומכל המצגת הרב-גונית שמצאתי להביא במאמר שכאן אוכל לסיים בהסקת מסקנה ברורה ואמינה שהשלכתה ישירה על בת לוויתה של 'השירה המשתנה' שאינה אחרת מאשר 'האמנות הפלסטית': (ע' 89): ..."האמנות מתנהלת בצורה שונה מבעבר כמו החיים. אנשים מגיעים  למוזאון בירושלים /בקדקד גלוח /ופיסות מתכת באזן באף ובטבור/הבגדים – מכל הבא ליד./מיתר להיות מכופתר"...  כאן, אמירתה של א. עשהאל מקבלת את המימד הנורמטיבי, שבשלב זה, נותר מבחינתה בלתי מספק.

כאישה שדעותיה ריאליות, ומוצקות, ניתן להניח כי תמשיך בספרה הבא לסקרן אותנו בחדשנותה היצירתית, לא פחות מאשר בספרה הנוכחי.