השירה העברית כמנוף לשימור הלשון
אחת התכונות החשובות של השירה , ואני מתייחסת עתה אל השירה העברית כדוגמא אם כי אני משערת שהדבר תקף לגבי כל שירה, היא שמירתה על ייחוד הביטוי הלשוני. אני מביאה כאן שיר מנוקד מלוטש שלי, ובו דוגמא שאינה קשורה בניקוד אבל מחדדת את ההקפדה על כללי הלשון מצד אחד ואת החידוד של המשמעות השירית באמצעות הבאת ביטוי לשוני שלכאורע אינו נכון.
השיר עוסק באישה ומטבע הדברים מובאת בו המלה רחם לסימול ההולדה. המילה ולדנית מתחרזת בסונטה, ומבחינת הצליל והיות האישה נקבה - היא מתבקשת. אולם רחם בלשון העברית אמורה להתנהג כזכר. רחם ולדני ממש לא נשמע נכון מבחינת הבנת הנשיות, אין זה מתאים לשיר מבחינת המצלול, אולם זה נכון מבחינה לשונית. בשיר מוקפד זה, השומר על כללי הלשון והניקוד המדוייק, הופעת טעות בלשון זכר/נקבה מחדדת את העומק השירי. ההתבטאות הלשונית גם מעלה שאלות. היות הרחם ביהדות לשון זכר, כאשר זהו משכן העובר והאמצעי הביולוגי להולדה הייתכן שמקנה לאלוהות זהות אנדרוגנית?
הנה כאן, מובחנת האפשרות שניתנת לי בבלוג, ללא כתיבת רשימה בכתב עת או הכנת מאמר אקדמי, להביא דוגמא לטעון החשוב שבשירה הכלים הלשוניים אמורים להיות מדוייקים. הבאת האבסורד מעצימה את הטיעון.
