"ריקוד הקולות" בבית הסופר, 19/05/14

כפי שאתם רואים בתמונה, תערוכת התמונות במבואת בית הסופר טרם שונתה ואני ליד תמונת-שיר שלי.

הבטחתי לאורנה ריבלין שהשיקה ב'בית' את ספרה השני "ריקוד הקולות", מבחר שירים, להכניס את הדברים שנאמרו על ידי בערב שלה. נתבקשתי להתייחס לשיר אחד ולהקדיש להתייחסות חמש דקות. בחרתי בשיר "בהלה" (עמ' 22, מתוך ריקוד הקולות בהוצאת ספרי עיתון 77, 2013).

הקדמתי ואמרתי:

"ההתייחסות שלי היא במטה-רמה של הביקורת הספרותית. כחוקרת תקשורת, אוריינות, חשיבה ומטפורה אני מתייחסת להתרשמות של האחר הנובעת מהגרויים שבשיר המשפיעים על ההכרה (פרספציה) המובילה לתובנה ולחשיבה האישית.

בהלה / אורנה ריבלין. "ריקוד הקולות" עמ' 22.

השיר "בהלה" מהווה בעיני דוגמה נכונה על מנת לאמוד את היכולת הספרותית של מי שכתב אותו.

נושא השיר "בהלה" אתגרי מסיבות רבות – מדובר ברגש, המוכר לכל בן אנוש ושכל אדם חַווה.

לאפיֵן רגש שכזה בְּמלל, כך שידבר אל כל אחד, זה דבר קשה ומרכב. כיצד ביצעה זאת אורנה ריבלין?

היא תיארה את התחושה בַּמלים "חדה ואדֻמה ועירומה," המופיעות בשורה אחת מיד בראשית השיר, מתנגנות בסיומת זהה ונותנות לשיר עוצמה. המלים חוזרות בתחילת הבית השני, כל אחת בשורה לחוד. המשוררת משתמשת בִּתמונות: זגוגית חלון, דלת ומשקוף, אישון וריס ועפעף, סכין, וְריד, היא גם יוצרת תנועה בַּתמונות: מרקידה, זורחת, מדממת, מתקהלת.

בנוסף לתמונות יש שימוש בְּמלים הנותנות תיאור מצב: סגור, ריק, מואר.

הביטוי המגרה תחושות אנושיות: סכין בַּוְריד יוצר מרכז לתחושה אותה מביעה המשוררת ולשיר עצמו.

סיום השיר התיאורי במלה אליה הוא מתייחס נותן את הפואנטה, ובודאי את עצמת התחושה של פחד פתאום ומבוכה.

עד כאן, על קצה המזלג, אודות הלבוש החיצוני, ה"איך" השירי.

אולם לבוש ללא תוכן אינו גורם לתחושה. את הריגוש יוצר ממד השקט המובלט פעמיים בשיר. מיד בתחילתו מדברת המחברת אודות התחושה המתדפקת בחלון, המרקידה את הוילון, המסמרת אישון וריס ועפעף הזורחת כסכין בוריד. תיאורים אלו יוצרים חלחלה ואימה. שקט, הס ובדממה משהו קורה. אולי נורא.

הניגוד בין השקט בחדר שהוא מואר וסגור וריק, דבר שהוא כביכול מבצר, וההתקהלות מבעד לשקט – כאן הבלתי נודע יוצר את ההכרה במהות הפחד.

כאשר משורר אינו חושש מהתמודדות עם אתגר שהוא קשה, נושא שהוא מאיים, ואף מצליח לבטא את אשר חפץ – הוא מגיע לביטוי אמנותי נכון ובר קְיָמָא. אורנה ריבלין עשתה זאת בשירה כאשר הפכה את האימה שלה עצמה – אולי מכתיבה שאינה ראויה, שאינה טובה דיה, להישג שאינו ניתן לערעור.

Featured Posts
Recent Posts